.
כולנו יצורים של אור שזקוקים לאור השמש כדי לפרוח ולגדול. גם כשאנחנו צוללים למעמקים. ומה שהכי מאפיין קשר בין יצורי אור היא העובדה הפשוטה שהם צריכים זה את זה כדי להגדיר את עצמם לעצמם וכדי לסמן את העובדה שהם חשובים זה לזה. וזאת את צריכה לדעת: קל לזהות כשאת חשובה למישהו שהרי זה כתוב על פני כל המרחב שביניכם באותיות של קידוש לבנה.
************
כמו קליפת עץ עבה ומבוקעת את מגינה על תוכך הרך בחומות מגן ומגדלי שמירה. את מכירה את כל הסיפורים והחארטות. היית שם. עשית את זה. אין תרגיל רמייה שנועד לגרום לך לתת את התחת שאת לא מכירה. הכי הגונים הם אלה שאומרים ישר שהם רק מחפשים לזיין וללכת הלאה. הכי גרועים הם אלה שמחפשים התמסרות טוטאלית ואשר האדנות היא עבורם מניפולציה מכוערת שנועדה – כדרכם של עכבישים – למצוץ את לשדך ואז להותיר אותך מיובשת וריקה וללכת הלאה.
אומרים לי תמיד שמכיוון שבדסם נסוב על היררכיה ועל לקיחה לא סימטרית אז שאף אחת שמצאה את עצמה פצועה על אם הדרך לא תתלונן: הרי היא בעצמה אמרה לו – קח ממני הכל ואל תשאיר כלום.
ואין טענה יותר מכוערת ומסריחה מזאת.
כי 'לקחת הכל ולא להשאיר כלום' היא פרוצדורה שלא רק לא משאירה את השפחה ריקה ורצוצה אלא ההיפך – כשההיררכיה אמיתית ועמוקה הריהי הליך בונה וממלא. ואל תגידו לי שזה פרדוקסלי שהרי מעצם ההגדרה שלו העולם של הבדסם הינו עולם של פרדוקסים. כששני אנשים מבטאים קירבה, אינטימיות ואהבה באמצעות יד קשה ומשפילה האין זה גדול הפרדוקסים?
אבל העכבישים, אותם מניפולטרים מחוננים, הם סוג מסוים של הוויה אנושית חולה וכרותת רגש הנסובה על אנשים שאינם מסוגלים לייצר אנרגיה משל עצמם ולכן הם מכייסים אותה מכאלה שכן מסוגלים.
ומי שיודע ומי שמכיר את עולם הבדסם יודעים היטב ששפחות אמנם מתמסרות מרצונן וזוחלות מרצונן מכיוון שזה מרגש אותן אבל זו טעות קשה לראות בהן אנשים חסרי ערך שזקוקים לשליטה מבחוץ כדי לקבל את האנרגיה הדרושה להם.
כי 'להיות שפחה' הוא לא שווה ערך של 'להיות חלשה'. ממש לא. ההיפך. התכונה העיקרית של שפחה היא היכולת לייצר אנרגיה משל עצמה (אחרת העכביש לא היה מתעניין בה). כי התכונה העיקרית של שפחות היא שההתמסרות שלהן משמעה הצורך להעניק את האנרגיה שלהן החוצה, למי שמחזיקים את המפתחות הנכונים לדלתות המגן שלהן.
וראו זה פלא: מפגש בדסם אמיתי מבוסס לא על גניבת אנרגיה של מי שאין לו ממי שיש לה אלא ההיפך – מפגש בדסם אמיתי הוא מיפגש של שני מבועי אנרגיה שיוצר חוויה חדה ועוצמתית שמתרחשת תחת השילוב של שתי האנרגיות שנפגשות כאן: זו התובעת וזו הנתבעת. והשילוב בין שני מקורות האנרגיה הוא זה שיולד את חווית הר הגעש (או סתם את הריגוש והשמחה שבלב).
וזה ההבדל העיקרי בין מי שיודעים איך לפתוח את הדלתות לבין מי שמשתמשים במפתח גנבים כדי לפתוח אותן: הראשון הוא מהסוג שנותן לָךְ לא פחות משהוא מקבל אם לא יותר. השני הוא מי שמשאיר אותך מרוקנת, פצועה ומרומה.
ואיך מבדילים ביניהם? לא בקלות. צריך אוזן מאוד רגישה לזהות בתוך הדיאלקטיקה המתיָפְיֶפֶת של המתחזה את הרצון שלו לקחת לסחוט ולרוקן ולהבדיל בינה ובין הדיאלקטיקה של האמיתי שגם הוא רוצה לקחת אבל משאיר אותך מלאה וטעונה.
וזה נייר הלקמוס שמבחין בין העכביש לבין המנהיג: הראשון הוא כָּרוּת רגשי וכייס. והשני מאדן אותך ומכניע אותך כי את חשובה לו.
ואמרתי לך מההתחלה שאת זה לא כל כך קשה לזהות.
(ועכשיו תכרעי יא שרמוטה ותפערי את פלחי התחת השמן שלך ותפשקי אותו לרווחה).
.
