מכתבים לקורדליה

אם הזמן הוא מימד הרי שהוא מתעקם סביבנו ועוטף אותנו בחושך שלו, סורג צעיף על עינינו ולוחש דברי פיתוי שמתעים אותנו אל האפלה.
לאינסוף אין התחלה, רק נקודות מיפגש אקראיות שבאות מהריק והולכות אליו.
מעגלי התנועה של הגלקסיות הן מבוך הבולע את עצמו לתוך חור שחור, המוזיקה של היקום מתפתלת והאהבה צורחת לנו באוזן וקורעת אותנו לגזרים.

**********************************************************************

...אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והימים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי היית את ומתי הייתי אני.
מעולם לא פגשתי אותך, היית איתו כשעוד היה בחיים ואני נכנסתי אל חייו אחרי שאזלו והתאיינו, אבל אני יודעת עלייך הכל.
אני רואה את עינייך המתרחבות כשאת רואה איך הוא בוצע את המנגו כקוסם, איבחות הסכין המהירות, הפרי הנפתח וחושף את עצמו כמו שהיית מרגישה את הכוס שלך נפתח לקראתו כשהיה מכה באצבע צרידה, נפתח ומתמלא בנקטר הענברי הזה בעוד הגרון שלך נחנק מריגוש נוכח הפלא הזה שלעולם לא הצלחת להבין – איך הצליח לאלף ולתכנת לא רק את ליבך ונשמתך, אלא גם את העיניים, הגרון והכוס וחור התחת שלך – כולם הוצאו מתחום השליטה שלך ואולפו לרטוט ולפעום באופן עצמאי עם נקיפת האצבע המסויימת מאוד הזאת, המבט המסויים מאוד שליווה אותה, מבט שהיה מצמית אותך ומפריח אלפי פרפרים מיקרוסקופיים באיזור הקיבה שלך, ותמיד תמיד גם מתמיה אותך ומעיר את הקול הזה שיושב בירכתי המחשבות שלך ושואל: איך לעזאזל הוא עושה את זה?

אני בוכה במחשכים וחושבת עלייך אוהבת אותו. שקט לי כשאני רואה בעיני המתות איך את עוטפת אותו בהתמסרות שלך, איך ליבך פועם עם שלו ואיך ידו הקשה מוצאת ניחומים בהתפשקות הרועדת שלך, שקט לי. לפעמים אני מתנחמת בכך שאהבתך הביאה אותו לגעת בך ולמשול בך ושידעת למשוח בצרי את פצעיו והגם שלא העלו ארוכה, אני יודעת שלרגעים ארוכים, ימים ואולי אף שבועות גירשת את העצב מליבו.

ועל כך אני אוהבת או?ת?ך?.
על כך אעבור בשקט את סאת הנדודים השמורה עבורי באמתחת הגורל, עד אשר יבוא זמני.
עד מסע כל הגלקסיות.
עד אשר אהיה שוב לרגליו.

אני כבר לא יודעת מה מוקדם ומה מאוחר, הסתיו כל כך מעמיק את אחיזתו והחיים נמוגים כל כך מהר ובתוך הצללים המעמיקים אני בקושי זוכרת מתי חיית ואיך היו עיניו משנות את צבען בשמש...

ואם תקומי ואם תבואי ואם תיקרי בדרכי אאמץ אותך אל ליבי ואקרא לך – אם ואחות.
ואם תשלבי בי את ידייך ותמשכי אותי לרקוד, ארקוד איתך, לאט ובחושניות או פראי ודוקר.
איך שתרצי. איך שאת אוהבת.
כי כשאחבק אותך יבוא בי ריחו מגופך.
וכשאבכה תראי את דמותו בדמעותי.
ודמותי שלי תישקף אלי מחלומך.
.
.
.
.
פרפרי הערגה יקשטו את עורך
פרחי השקט יישזרו בשערך
ואהבתי תעטר את ליבך.