מכתבים לקורדליה

אני הייתי נער הפוסטר, חלק מתמונה קבוצתית שאני לבדי הייתי מצולם בה.
איך אפשר להבין שאת, לעומת זאת, ראית בתמונה את כולם, כל מי שלא היה מצולם בה, מלבדי.
כמו תמיד ידעת למצוא את הדרך אלי כל פעם שברחת ממנו. ואני עד היום לא יודע אם אכן היית את או מישהי אחרת. אף פעם לא אהבתי את ריקוד שבעת הצעיפים. ומה שיותר גרוע, אף פעם לא ידעתי אם אכן אני הוא מי שהצעת לו את גופך הצעיר ואת נפשך הזקנה או שאולי, לעזאזל, שוב היה זה מישהו אחר.

****************************************************************************

הוא אמר שזאת היתה הפעם האחרונה אבל הוא שיקר.
הוא ידע לשקר גם כשאמר את האמת.
ובאותו לילה היא באה וביקשה שאנחם אותה.
אמרתי לה שאני מצטער, שאנחנו סגורים לרגל שיפוצים, שכאן כבר לא מוכרים יותר כרטיסי ברכה.
אבל היא פשוט לא הקשיבה לי ודשדשה פנימה בלי להרים את כפות רגליה מהרצפה וללא אזהרה מוקדמת היתה בזרועותי בוכה בלי קול.
החזקתי אותה שעה ארוכה בידיים מהודקות והיא התרפקה אלי כאילו אין אפילו מחרתיים.

ואז אמרה כמה מילים מיותרות.
כמה קל להרוג עם כוונות טובות.
אפילו לעדין שברגעי הרוך אין סיכוי.
הכעס גאה בי.
חסמתי לה את הפה וטלטלתי אותה וצעקתי עליה ואמרתי לה שהיא זונה אנוכית שחושבת רק על עצמה.
ובעוד גופה רועד מבכי בלתי נשלט ושדיה הכבדים נעים בהילוך איטי, צף ובא באפי ריח התאווה שבקע ממנה.
הלב שלך נשבר, יא שרמוטה, אמרתי אל פניה הנדהמות, אבל את מתפשקת אלי כמו סוסה מיוחמת והכוס שלך שוב התחיל לקבץ נדבות.
ואז סטרתי על פניה פעם ופעמיים ובעיניה שהתרחבו נולד המבט הכלבי הרועד הזה שגומר אותי תמיד, שמוציא את הזאב הטורף מהאדם שבי. שהופך אותי לזין עבה וקשוח ואותה לכוהנת שעובדת אותו.

וכשזיינתי אותה שם על הרצפה, לוקח אותה כמו חיה, שומע את עצמי מצווה ואותה מצייתת, ראיתי לרגע את חוט העצב שישכון לנצח בעיניה, והלמתי בה ובתוכה חזק יותר ויותר, מנסה לקחת את הבדידות הקיומית האינסופית הזאת למקום אחר. למקום של שקט.

היא גמרה כל כך חזק עד שחשבתי שהיא עומדת לספוג התקף לב שם בתוך המוזיקה של הצרחות והנאקות והיבבות שבקעו ממנה.
עיניה נפערו לגודל של צלחות והיא חיפשה אויר בצורה כל כך נואשת עד שסטרתי לה שוב.
שוב ושוב נחתה כפי בעוצמה על פניה שהתעוותו מעוצמת האורגזמה בעוד אני עצמי מתפוצץ אל תוך רחמה כמו ראש של דרקון שהאש נחנקה בגרונו זמן רב מדי.

ואחרי זמן בלתי מוגדר, אולי הרף עין או נצח, עיניה הורמו אלי בתנועה איטית, כמעט ביישנית. מבטה כמו ביקש, התחנן, נשא כפיים בתנועה של הפצרה כל כך מוחלטת עד שלא החזקתי מעמד ואמרתי לה.

אני אוהב אותך, שיקרתי.

ובאותו רגע קרס בה משהו, גופה רפה בבת אחת והיא קפאה בחרגון. הבטתי בה, בנשיות השופעת שלה, רואה אותה כמות שהיא. נקבה. חור.
אתה אוהב אותי לחשו שפתיה באושר מתוך העילפון שלה בעודה מתכנסת לתנוחה העוברית המכמירה הזאת.

אבל היטב ידעה שגם אני יודע לשקר כשאני אומר את האמת.