מכתבים לקורדליה

שיר לאדמה המתגלגלת.
(W.W.)

A song of the rolling earth, and of words according,
Were you thinking that those were the words, those upright lines?
those curves, angles, dots?
No, those are not the words, the substantial words are in the ground
and sea,
They are in the air, they are in you.

*************************
את מה שהיה אי אפשר להשיב, אמרתי לך.
ואת עיווית את הפנים שלך בהעוויה מצחיקה, כאילו השמש מכה בעיניים שלך ואמרת לי,
ועוד איך אפשר להשיב.
לא, את מה שהיה אי אפשר להחזיר, התעקשתי.
א ת ה יכול, אמרת, אני יודעת. אם רק תרצה.

...אני מנסה למצוא קצה חוט, להיזכר איך כף ידי היתה הגביע שלתוכו הגרת את מיצי הכוס שלך כשגמרת עבורי.
אבל תמיד כאשר מגיע הזכרון של גופך הרועד את התשוקה המתפרקת - התמונה שוב מיטשטשת ואני נזכר איך לקחו אותך למות בעבור היותך הישרה והטובה מכולם.

אני מסתכל על האגרוף שלי, גדול מדי מכדי שאצליח לעבור אל הרחם שלך, אבל עדיין שווה מספיק כדי שתגמרי בעוד אני מנסה, לשווא, כמו תמיד, להכניס אותו אל תוכך.

לא איכפת לי שהוא גדול.
לא איכפת לי שהוא כואב. ההיפך.
אבל הדבר היחיד שמרכז בי את הזכרון עכשיו הוא לראות אותך מתפשקת מולי, בכל מה שיש בך, כשבעינייך מתפזר ערפל תשוקה שמסמן עד כמה הגוף שלך מבקש להחדר.
ואני לא מבין איך אפשר שכל כך הרבה חשמל יווצר מעצם הצורך לפרק את כל החשמל שהתאסף שם in the first place.....

אתה אוסף אותי כמו שהקוצרים אוספים את החיטה, אמרה, ובעיניה נקוותה דמעת ענבר כמו טיפת שרף הבוקעת מהעץ.
שתקתי.
העיניים שלך משכרות אותי, אמרה, הם עושות לי סחרחורת בבטן, הן לופתות לי את הכוס מבפנים.
שתקתי, והפנים שלה נמוגו מולי בערפל.
אתה רואה הכל ולא מדבר, לחש קול אי-שם בתוך ראשי.
שתקתי והפסקתי לעפעף.
אל תלך לי, לחשה בקול שבור. הבטחת.
אני כאן, בקע ממני דיבור סדוק.
לא, אמרה. רק העצב שלך כאן. אבל אתה כבר אינך.

*********************************

I swear I begin to see love with sweeter spasms than that which
responds love,
It is that which contains itself, which never invites and never refuses.