היום פינת השידור החוזר מציגה:
הדרך הארוכה והמתפתלת.
עת עוצמה.
יופיה של הסטיה נמדד מול הנורמה שממנה היא מתפצלת; כמו אפיק צדדי שוצף שמתפצל מנהר רחב ושוקט, אפיק פתלתל, סחרחר, שהגעש שבו מתבלט על רקע הנינוחות של הזרימה שממנה בקע.
וכאשר המים הסוערים הופכים לשטף מטורף של אשדים ומערבולות - משקף המפגש בין המים לאדמה והסלעים ספקטרום רחב של ניצוצות אש היורים עצמם אל האויר רווי שלל צבעי רסיסי הקצף ומספרים את סיפור לידת העוצמה.
*********************************************************************
לא פעם חשבה, בעוד החבלים הולכים ומחליפים את העור שלה ככסות לעירום הרוטט שלה, איך זה היה אז, בעולם הישן, לפני שנולדה מחדש להכיר את העוצמה של השלכת עצמה מנגד.
וכל סיבוב של החבל הגס שמוחץ את פטמותיה ויורד וחותך באכזריות את מפשעתה הנוטפת הוא כמו סיבוב של הבורג ההוא בתוך ליבה. אותו הבורג שמצמיד את המלחציים, שהולך ומצמית אותה ומהפנט אותה וטומן אותה חיה מתחת למים רבים וכבדים בתהומות כה עמוקים שאור היום איננו יודע את פשרם.
כמו בחלומות, קיימת בה רק תחושה. חוקי ההגיון אינם מתקיימים בס?פ?ר?ה הזאת, כאשר היא מוצפת כולה בשטף של חשמל שמתפרק בניצוצות אימתניים על שדיה ועל פלחי אחוריה והתחושה עוברת פנימה ומתרכזת באיזור בית החזה שלה, הלב, מקלעת השמש ואותו מקום מדהים שמפרכס בה עמוק בבטן התחתונה בערך במחצית הדרך שבין ערוותה הרותחת לטבור.
ובעוד הפרכוס הזה גורם לה להתפשק מעצמה כאילו אין בה שום יכולת להיות מעורבת בתופעה הזו, שהרי היא מתפשקת פיזית ורגשית, היא נפתחת וחושפת את עצמה לחדירה, מייחלת לחדירה, חיה בשביל החדירה.
אי שם מעליה נמצא אדם שנוכחותו טמירה בחייה. את אצבעותיו עוזבים ברקי חשמל שמענים ומענגים ומהנים את גופה באשר הוא יודע איך לחלץ ממנה את הכאב המדויק כל כך, הנכון כל כך, כל פעם בתחפושת אחרת, שהוא הכאב היחידי לאותה שניה שיודע להפיח בה את רוח הקודש הזו.
כל הווייתה כולה מרוכזת באפיק שעשוי מפלדה מחוסמת שנמתח בינה לבינו. אין בלתו. אין אלא הוא והגשר השקוף והבלתי פגיע הזה שהוא בונה ביניהם באמצעות רצונו והשאיפה שלו לבדוק איתה שוב ושוב היכן נשארה עוד פינה כלשהי שעדיין לא כבש בה ולקח ממנה את הצורך להצל אותה.
באיזור מרוחק בתודעתה, זכרה שהוא היחיד שנמצא מסוגל לעשות בה כך. שהיא אוהבת אותו יותר משיכול ליבה המסכן לשאת. שבכל שעות היום והלילה איננה מוציאה אותו ממחשבתה ומסרבת להיפרד מהחיבוק שעוטף אותה.
אבל, כאן, עכשיו, הוא עומד ועיניו קשות וכולו מעקצץ מניצוצות חשמל שהיא כמעט יכולה לראות, והגם שאיננה מסוגלת לשאת אליו עיניים היא יודעת שהוא בוער כולו באש כחולה ועוד רגע, עוד רגע אחד שיארך נצח הוא יבוא בה ויתערב בה ויקח ככל העולה על רוחו ככובש נכרי המציף ודורס ארץ כבושה.
ואותו רגע, אותו רגע בו ליבה פועם בקצב אחד, מפחיד וסוער, עם מפשעתה ופי הטבעת שלה ושפתיה, אותו רגע שאף פעם לא מסתיים, הוא אותו הרגע שאחריו דבר כבר אינו חשוב עוד, אפילו לא החותמות שבהן יהיה מחתים בה את אהבתו.
לפני 16 שנים. 24 בדצמבר 2007 בשעה 20:51
