עת לרקוד
הדרך אל השלמות עוברת דרך לימוד מחדש של שימוש בחושים.
המכשף הזקן לימד אותנו שראיה – ר א י ה כפי שקרא לה - היא אלמנט שמתרחש ונחווה בכלל ביקום מקביל לזה שלנו, שאם כי גם הוא תופס מקום בדיוק באותם נון צדיקים של היקום שלנו הרי שחוקיו אחרים; ממוקדים יותר וטהורים יותר.
אין דבר קשה יותר מאשר להיפטר מהמלאי החקוק והטבוע בנו של המוסכמות והמקובלות שכופות עלינו עיוורון מדכא ושינה עמוקה בעיניים פקוחות.
רק מאמץ עליון ומרוכז המשולב בעבודה קשה ואמיצה ללא פשרות יכול לאפשר לנו הצצה באותו יקום מקביל.
הז?ן, אמנם, איננו מתלהב מטענות בסגנון הנ"ל, כלומר ש ז ה עולם האשליה וההוא, של המכשף, דווקא עולם אמיתי; בעיני הזן בודהיסטים הכל אשליה.
אבל אני חושב לעיתים קרובות שאת מה שמורי לימדו אותי לא אוכל לשים תחת הכותרת של אשליה. לא, אני מאמין שהם זיכו אותי בחלון נדיר אל האמת.
****************************************************************
לא הכל בהיר לי בזכרון המחניק והאימתני שלך רוקדת את ריקוד המוות שלך, ריקוד הפרידה החותם את כל מה שעשית כאן וחווית כאן.
לא הכל חי מול עיני; זה היה לפני הרבה יותר מדי זמן, יותר מדי גלגולים. אבל אני זוכר, לנצח אזכור, איך את מרחפת, לפעמים עם כל הגוף, לפעמים רק עם מפרקי הידיים והאצבעות, מעולם לא שיערתי שאפשר להביע כל כך הרבה תשוקה נוטפת בתנועות כה קטנות ומבוקרות. כפות ידייך נראו כאילו הן חגות על ציר; אצבעותייך סיפרו פכפוכי גלים רכים יחד עם נגוהות הסופר נובות.
הלא-יאומן קם וחי מול עיני: גופך חיווה את העגול בהתגלמותו, תנועות של משי זורם בכל כך הרבה מעגלים, ועם זאת לראות ולהבין שהרכות האינסופית הזאת נשלטת על ידי תנאי זהות מפחידים בחדות שלהם. זר לא יבין זאת, רק מי שיודע כמה החדות יכולה להיות מעודנת בחמוקיה.
אינני אפילו יודע מה ראיתי, ואם התנועות משכו אותך אליהן או ההיפך. אני רק יודע שראיתי אמת תופסת מקום, אמת טהורה ומטילת מורא, ושפתאום נגהה עלי הבנה שהבהירה לי את המילון של השפה הזאת. LOUD AND CLEAR הובן לי הדיבור שאת מדברת, והמוזיקה המתאבכת, דקה מכל דק, שגופך מנגן.
כישוף, מעטה כבד ורוטט של חלקיקים אלמנטריים עטף את העולם לפתע, כמו גוש עננים שחורים טעון אשר יצר מסך עבה והותיר רק אותך, מחוללת את עצמך, ואותי, צופה חסר אמון, והפריד אותנו משאר היקום.
גופך היה חליל שצלילו התעבה והפך דק לסירוגין ושר את שירי העוצמה במנעד כה זעיר שהכיל מרחב כה עצום עד שלא יכולתי שלא לחשוב כי ככל שהתנועה נעשית קטנה יותר ומינימלית כך עוצמתה עולה במידות שמעבר לדמיון והיא העוצמה התרמו-גרעינית הצפונה בביקוע החלקיק הקטן שקוטנו כמעט ואיננו נתפס.
אני לא זוכר אם היית לבושה או עירומה, היופי של רצף התנועות המדויק בהק וסינוור וסימא את עיני עד כי היית שקופה בעיני. אני יודע שהרעם שבקע אי משם היו פעימות ליבי המחשב להתפוצץ מהתחושה המפתיעה כל כך של ההבנה.
כי פתאום תפסתי שאני מבין. פתאום השתנו חוקי הטבע, השתנה כל שדה הראיה שלי והשתנה המראה שנשקף מולי.
תפסתי שאני רואה לא באמצעות העיניים לבדן, אלא באמצעות ס?פ?יק?ה כ?ו?ל?ית של כל מערכות התפיסה שלי. שפתי וליבי וידי ראו. הזין שלי ראה. הנשמה ראתה.
בהשתוממות והתרגשות תפסתי שהאמירה שלך נהירה לי, מבלי שאהיה כלל מודע לכך שאני יודע את רזי השפה הזאת.
פתאום הבנתי. ואז גם הבנתי שדברך איננו מופנה אלי, ואף לא היה מופנה אלי גם קודם. פתאום הבנתי שאת מתכתבת עם משהו גדול ועצום ממני, שתנועותייך מסובבות ומתפתלות כעשן, שעינייך נעות בתבניות המתקשרות עם שינוי תנוחת כפות ידייך ואצבעותייך ושאגנך מסביר אמיתות שאין להבין אותן בשכל ומשום כך גם אין לסתור אותן ואי אפשר לבטא אותן אלא בדרכך.
רקדת לא רק בגופך הפיזי, אלא גם בגופך האסטראלי ובעצם התנועה שלך יצרת תנועת צבע תלת מימד שהופקה מקו האור הענברי שתוחם את גופך כהילה, כאותה הילה שיש הטוענים במרץ כי איננה קיימת.
פתאום הבנתי שהטבע איננו משקר והיקום איננו משקר, ושכח עליון מכוון את הריקוד שלך ומתוך מקום לא מזוהה במרכז גופך פורצים ניצוצות שמדשנים ומזינים את האנרגיות שבבסיס כל מה שסובב אותנו.
ואז גם הבנתי שאף על פי שאינך מעבירה את שירך אלי ואינך שרה אותו עבורי, שבחרת בי להיות עד להתמסרות הזאת שאת מקדישה ליופיו של היקום. שאת מודעת למבטי ושבחרת להיות מוארת באמצעותי.
פתאום הבנתי שזו דרכך לעשות איתי אהבה. פתאום הבנתי כמה את מפושקת ופעורה, כמה את אישה, נקבה, כמה כמיהה להיבעל יש בך וכמה מופשט ולא פיזי יכול להיות מבע של עמדה כה חושנית ופיזית כעמדתך.
החיים הם מגע. החיים הם שמש, אור וצמיחה. החיים הם לידה ויצירה. החיים פועמים.
הם פעמו לי, באמצעותך. בזכותך. ואני מניח שאני בתורי, פעמתי אותם עבורך.
ואני יודע שהתחושה שמילאה אותי ואשר כל עוד אני חי לא יישכח טעמה מפי, היתה תחושת אושר טהור ומרוכז.
לעולם לא אשכח את מראך בעודך רוקדת את ריקוד החיים.
לפני 16 שנים. 28 בדצמבר 2007 בשעה 16:45
