מכתבים לקורדליה

והיום במסגרת התכנית "בשידור חוזר" - אור של שקט


קצרים הם ימיו של האושר, כמו עונות המעבר, האביב, או הסתיו. ובדיוק כמוהם, כל יופיו מוצפן במהירות שבה הוא חולף. לפני שמספיקים להתרגל אליו.
ועל אף שדינו למות ועוד ימיו קצרים, יודעת חריפות האושר להשליך ולפרוש את עצמה לאורך זמן, שבועות וחודשים ושנים אחרי לכתו. חיים. חיים שלמים.
ולפעמים, כמו דקירת תזכורת של פצע ישן, חוזר האושר לביקור, הוא מופיע לשניה או דקה, ונוכחותו שוב כובשת ומציפה עד שהיא מתפוגגת מהר, כל כך מהר, ומתחלפת שוב עם אחותו התאומה, הלא היא העצבות.
ואולי אין זה האושר עצמו אלא רק זכרון האושר?
והאם הם כה שונים?


**********************************************************************************

כשנגמר הכל והסופה שככה, הרימה את ראשה אליו וראתה אותו נועץ בה את אותו מבט שלו, לא מעפעף, מרוכז כל כך, מיוצב כל כך, קודח בה. וכמו בפעם הראשונה שהכירו היישירה אליו מבט. אלא שהפעם הסתכלה אליו כפי שלא עשתה מעולם, מלכדת את אלומות עיניה היפות עם האור שבקע מעיניו, מרשה לעצמה לקבל את מתנתו ולעבור אליו פנימה, אל תוכו, לספר לו ולשיר לו באלם את שירת חייה המוקדשים לו.

................................................................................

ככל שנוכחה לדעת שהוא אוהב אותה בדרכו המיוחדת כך למדה להעריץ יותר את האיפוק שלו, הסבלנות שלו, היכולת שלו לקחת ולקחת ממנה ולמתוח אותה כמו קפיץ ובסוף לעצור רגע אחד לפני, לעצור הכל כאילו הוריד איזה מתג, כאילו אמר לה – אני שולט בך עד הסוף. וגם כשאני לוקח אותך ממך, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, ולהראות לך.

ואז היתה פועמת בכל הגוף, ממש כאילו היה מטרונום ענק מכתיב בתוכה פעימות קצב, נוכחת שוב ושוב לדעת כיצד ידע לכשף ולמתוח את הזמן ולרוקן את המשמעות שלו מתוכן. דקות נדמו כשעות. שעות חלפו ביעף.
והוא היה לוקח בה ונושה בה ובוזז בה ככל שהתאווה.

.................................................................................

...אני זוכר את הפעם שקשרתי אותך עירומה מתחת לשולחן ובעוד ידייך צלובות לצידי השולחן, התפניתי לעניניי, קורא, כותב ומשוחח בטלפון.
מפעם לפעם הייתי נוגע בך בקצה הנעל כמי שזורק שיירי אוכל לכלב שממתין בסבלנות מתחת לשולחן.
אחרי זמן מה החלה התנוחה להציק לך והתחלת לנוע בחוסר שקט במקומך.
כל פעם שהשגחתי בתזוזה שלך גחנתי ולפתתי בגסות את כל קצה השד שלך עם הפטמה הנפוחה והמאורכת וחלבתי אותך, מגביר את הלחץ ומוחץ בכח עד שאנקות כאב נפלטו מפיך.
כל פעם כזו ידעתי מבלי שאסתכל כי אגלי זיעה פרצו מגופך וכולך דרוכה ומחושמלת.
שאלתי, כמי שקובע עובדה, אם את רטובה, תוך כדי שנעלי דורסת את מפשעתך ושמעתי רק גניחות ומלמולים.

ואז ציויתי עלייך לאונן לי על הנעל.

הצצתי בך, למטה, המבט בעינייך היה אותו מבט מוכר ואופייני, מבט של מישהו שרואה ולא רואה, שנמצא ולא נמצא, שמרחף בתוך חלום.
אבל תנועת האגן שלך שהתפשק אל הנעל שלי, כמו פיסת מתכת שמתבייתת ונמשכת אל המגנט, היתה רחוקה מאוד מחלום. אנקה ארוכה התנשפה מפיך ורעד עבר בך בגוף כשכיוונת את הדגדגן שלך לרכב במדויק על קצה הנעל וצליל ארוך, כמו נשיפת בכי, בקע ממך כשהתחלת להתחכך בקצב הולך וגובר.
נשענתי לאחור והתבוננתי בפנייך שטופות הזיעה הנעוות בתשוקה ומאמץ, עובדת כמו בוכנה, דוחפת את עצמך ומזיינת את עצמך לדעת, חזק יותר וחזק יותר אל קצה הנעל.
ידייך הקשורות מתחת לשולחן שימשו לך כמנוף וכתפייך השתרגו והבריקו ביופין, משקפות כל שריר בתנועת הגל כל פעם שאגנך שב ונדחק בריתמוס רוטט אל קצה נעלי.
הסתכלתי בך וראיתי אותך נרעדת בתאווה, מדייקת יותר יותר את ההתפשקות שלך בעודך מחככת את נעלי.
באותו רגע שמת את כל הנשיות שלך על כף המאזניים, ריכזת אותה ומיקדת אותה לנקודה אחת, בוערת ושורפת ומרגשת והנחת אותה לרגלי כמנחה...

...............................................................................

הוא כבר לא זוכר בדיוק את המילים האכזריות והחותכות שהטיח בה כשעלתה וירדה בטירוף מתחננת שירשה לה לגמור, כמו שציוה עליה; וגם לא את רגע הגמירה עצמו שחבט אותה בהתכווצויות מתחת לשולחן, רועדת ורוטטת את עירומה היפה כמו דג לבן גדול ומפרפר;
הוא כבר לא זוכר מה בדיוק היו המילים שאמר לה באותו רגע, מה פוצץ בה את האורגזמה החד פעמית ההיא, וגם שכח מה עשו אחר כך, האם בכתה והאם חיבק אותה? או שאולי ליטף את ראשה השעון על ברכיו כמו שעשו כל כך הרבה פעמים?

הוא רק זוכר בפרטי פרטים ובבהירות שאין כמוה את המבט שהיה על פניה כשהרימה בלאות את ראשה לראות אותו מתבונן אליה.
מעולם לא ראה אמת חשופה כל כך ועירומה כל כך. מעולם לא ראה מבט כל כך נחוש, כל כך נקי ומזוקק בהבנה שלו את עצמו, כמו קדו?שה, כמו הכוהנת שתמיד רצה שהיא תהיה על מזבח הזין שלו, מבט היולי וקשה וישיר שחשף עד העצם את מה שהיא, את כל מה שרצתה אי פעם להיות.

מבט שקשר אותה אליו ואיחה אותה אליו ועשה אותה חלק ממנו.


............................................................................................

קצרים הם ימיו של האושר, כמו עונות המעבר, האביב, או הסתיו. ובדיוק כמוהם, כל יופיו ויחודו טמון במהירות שבה הוא חולף.
לפני שמספיקים להתרגל אליו.

לפעמים, לפני שבכלל ידענו שהיה.