מכתבים לקורדליה

עד כלות ומעבר.

עם בוא החורף בא גם השקט וככל שהוא תמיד מטעה הוא מעניק אשליה של זיכוך וטריות, של פתיתי שלג טהורים שמחבקים זה לזה ללא קול ומפתים אותנו להאמין שחיינו יקבלו את המשמעות שנעניק להם, שנוכל עוד לעשות ולו דבר אחד נוסף שיעלה חיוך של הסכמה ביקום ושאין אנו באים ואף אין אנו הולכים למקום כזה או אחר אלא כי גם במותנו אנחנו משיירים חותם ושוני לאמור – אף אנחנו היינו כאן. ולראיה, הנה שמותינו החרוטים על אותו עץ, על אותו גשר ישן נושן שיצא כבר מזמן מהאופנה ומן השימוש ואשר קורותיו החורקות יודעות לפעום את כל הפעימות כולן באשר תמיד היו עדות לאותו חיבוק אחרון ולאותה דמעה ראשונה, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

"זכרי תמיד", אמר האיש, "הרוח באה מן הים ועולה אל ההר". ואחרי שתיקה קלה הוסיף: "והמים תמיד יורדים מן ההר אל הים".
כי החיים, כך יש לדעת, אינם כלים שלובים.
החיים הם זרימת המים מההר אל הים ובסופם עולה אך אד מהים ובתורו ישוב כרוח אל ההר וההלך יחוש בה מלטפת את פניו וספק רב אם יעלה על דעתו שזה כל מה שנותר מאיתנו – איוושה. בת רטט. מנוד אויר המאשר כי היינו וכי תמיד ניוותר בליבות אהובינו.

********************************************************************************

בין כל הנדרים שנדרת יש נדר אחד של אהבה שאותו מעולם אינך משמיעה בקול.
את כל היתר כבר הצהרת במרחב הפתוח בעודך כורעת או נקרעת כשאת לוחשת, צועקת, גומרת או נצמתת.
את כל הדברים נשבעת שתעשי אבל ישנו דבר אחד אותו אינך לוחשת, כמעט אפילו לא בינך לעצמך, והוא יותר מנדר, מתפילה, יותר משבועה.
בין כל הדברים שאת מאחלת לעצמך שתוכלי להגיש לו על מגש גופך ונפשך ישנו דבר אחד שאת מקווה שלעולם לא תצטרכי להגשים. המחשבה על כך לבדה קורעת אותך לגזרים.

אבל היטב את יודעת שבבוא יום פקודה תגייסי את כל יכולותייך וכל כוחך ותעשי למענו את מה שרק שפחה המאוהבת עד כלות באדונה מסוגלת לעשות.

כי ביום בו התיר לך לכרוע בפניו ידעת כי נפשך שבויה בנפשו וכי באשר יילך תלכי וכל אשר יצווה תצייתי, לטוב ולרע, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי כל זמן שיסכים להקצות לך את אותו מקום אהוב לרגליו.

כי זאת יש לדעת: השעבוד איננו אלא בבואתה של הדבקות. וגם אם הקודש מתערבב בחול ללא הכר לעולם לא תוכלי לחזור בך מנדרך.

ואת אכן תלכי עבורו באש ובמים. ובעמק הבכא ובגיא צלמוות.

כי את שלו עד כלות. ומעבר לזה.