מכתבים לקורדליה

הגשם שוטף את האבק מהפינות של העיניים ומרטיב את הראו?ת, כמו בימים ההם, לפני לכתן של הדמעות.
חיצים של אור ואש מפלחים את ערפילי העצב הנוכח תמיד. או שמא היה זה האושר? כבר אינני יודע להבדיל ביניהם שהרי אין הם אלא צלילי תרועת החצוצרות של הציד המלכותי של השמש.

הדרך אל השלמות עוברת דרך לימוד מחדש של שימוש בחושים. זאת אולי הסיבה שההליכה בדרך הינה סופית למרות שהדרך עצמה איננה.
רחוק בתוך ראשי מהדהד כינור צרוד המנסה לחקות את יאושם של גלי הים המתאבדים על החוף.
Rage rage against the dying of the night

מישהי בחדר זר שכתליו אינם מוכרים לי, חושבת עלי עכשיו. אני יודע, כי מגרד לי עכשיו בכף ביד.
וגם בפנים בתוך הבטן.
אם אחלום אותה בלילה אדע איך להכיר אותה. אכיר איך לדעת אותה.

אנשים אוהבים להזדיין בבתי קברות כי כך הם מניחים לדבקותם בחיים להתפוצץ להם בתוך הורידים.
ואולי צריך (או עדיף) לכתוב כך: Rage rage against the dying of the light.
אבל אי אפשר להיות בטוח. כבר אינני יודע דבר.

והנה גילוי נאות: הלב הוא כמו בוגנוויליה אדומה כאש ומעוקלת קוצים הפורחת רק בתוך האהבה.


********************************************************************************************


האולם היה כמעט ריק.
רוב האמנים ואורחיהם כבר הלכו. שרידי התקרובת והשתיה שחלפו על פני היו כמעט העדים היחידים לתנועה שלי בעודי חוצה את החלל הגדול.
בין הכתמים האפורים והסתמיים על הקירות צדו עיני מרחוק כמה שטחים זוהרים שקראו לי אליהם כמו סירנות השרות מתוך הערפל.

התבוננתי בציור וראיתי את קוי ההשפעה והכוח, את צירי ההתפשטות והעומק, מתעלם משכבת התוכן ומתרכז רק בנתיבים החזקים והמשפיעים.
משהו גאה בי. חיפשתי ומצאתי את מפת נקודות האיזון. את שיווי המשקל. כתמי צבע עטורים ומתוחמים בנו סיפור של שביתת נשק רוטטת ודרוכה בין חלקי הציור לאורך ולרוחב.
שושנת הרוחות קמה מול עיני רוטטת ומרצדת כמצפן חי. הציור הדומם קיבל חיים שמעבר לחיים.
ידעתי שהציירת עומדת אי שם לשמאלי מסתכלת עלי.
לא רציתי שתהיה שם. לא רציתי לדעת מי היא.
רק אני וקוי הזוהר המחשמלים שלה שניבטו מהקיר.

אבל היא היתה.

מזוית העין קלטתי את הנוכחות שלה מתגבשת מולי.
וכמעט בעל כרחי נפניתי לראות אותה.

******************************************************************************************

פרכוס עבר בה שם, בנקודת העוצמה שבין הערווה לטבור כשהבינה שהיא רואה שולט, שהאיש שעומד כך בתוך השקט העצור שלו שאופף אותו כמו ערפל, מסתכל אל תוך הציור אך רואה א ו ת ה עומדת שם חשופה כאילו היתה עירומה כביום היוולדה.
מבלי לבדוק ידעה שהיא נרטבת. משהו התקומם בה. ובו בזמן נצעקה בתוכה הסכמה חסרת קול ומילים.

באותו רגע הוא התיק את מבטו - כמעט בחוסר רצון, חשבה – ועיניו נפנו אליה ומבט כחול אפור שטף אותה כמו מניפת רנטגן והיא כמעט יכלה לשמוע את משק כנפי הפרפרים במפתח הלב שלה כשהוצפה בידיעה שאם רק יעפעף אליה – תכרע.

אבל את המתח והעוצמה שתלו ביניהם היה צריך לפרק איכשהו. כמו ילדים בגן הילדים שצריכים לריב כהוגן קודם שיהיו לחברים הכי טובים.

הוא אמר לה בשקט כמה משפטים שהרגיזו אותה והיא השיבה לו באותו מטבע, עיניה יורות גיצים שגברו כשקלטה שהוא מתגרה בה. אבל בהדרגה, כמו בהילוך איטי, תוך דקות, ההסתייפות שינתה צורה ופינתה מקום למשהו אחר. מבטה אמר שהיא יודעת מאיזה חומרים הוא גזור ומבטו שלו אמר שהיא מעריך אותה כערכה והריב הפך לרוך שעבר ביניהם והם חוו כעין חיבוק אף מבלי שהתקרבו זה לזו כמלוא הנימה.

ומעבר לכל שכבות הקשר שייטווה וייארג ביניהם על פני כל שדות המגנט של העתיד הנראה לעין – נכרתה ביניהם ברית באותה שעה. היא ידעה שהוא רואה אותה. והידיעה הזו הרעידה בה עוצמות שארבו לצאת מזה זמן רב. הוא ידע שהיא רואה אותו. שהיא מבני שבטו האבוד. שניהם ידעו כי ידו של הגורל הגיעה להכביד עליהם ושפרפרי הענבר הגיעו אליהם לביקור על מנת שלא לעזוב אותם עוד.

וכמו הציורים שלה, השזורים קוי עוצמה והמספרים על חוט השדרה של הסדק שבין העולמות, הם ידעו כי העוצמה ניתנת להם על מנת שיוכלו לגלוש על גליה ולהכיר מקרוב את התפעמות חרדת הקודש של המפגש בין שמיים לארץ ושל היד הקשה שתנסח את הנגיעה שיחוו.
אך יותר מכל אלה, ידעו, היתה ההבטחה של עוצמת אותו הרגע: והיא התמונה הבהירה כקריסטל של הדרך המזמינה הפרושה בפניהם ללכת בה ולכבשה.



15.5.08

מוקדש לא. א. ניצו?ל, אמן, ורשם בחסד עליון שהיה הראשון להראות לי את הקואורדינטות הסמויות מן העין.