בימים אלו המציאות, אותו חזיון תעתועים חמקמק, עולה על גדותיה. השגעון, שאיננו אלא אופציה אלטרנטיבית לתפיסת מציאות, פורש חסות גדלה והולכת, כמו שאומר, בעצם, הזחל לאליס, והמים השקטים כבר לא חודרים עמוק, הם כבר מגיעים עד העצם.
מה חשב הבישוף ברקלי אחרי שבעט באותה אבן אינני יודע. אבל הכאב ברגלו הזכיר לו, ודאי, שההבדל בין שוטה חכם לחכם שוטה מתמצה ביכולת לא רק לבנות ארמון קלפים בחול אלא אף לגור בו.
אם הטיפשות היא הדיזנטריה של הטבע, אזי הטירוף הוא זיקפה לנצח. רק כאשר יש קצר רציני במעגלים אפשר באמת לנער את האשליות להתחיל לעבוד.
את העולם משנים מבפנים. כל מי שמנסים לשנות מבחוץ מתאמצים לריק. לכל היותר הם עוסקים לא בעולם אלא בתמונת העולם או, ליתר דיוק, במצג שווא של תמונת העולם מאחר וזו, מעצם ההגדרה, יכולה להתאפשר באמת רק למי שנמצא מחוץ לעולם.
*****************************************************************************************
פעם, מזמן, הראיתי לך איך נבנה בך השעבוד מקורים שהם כל כך דקים עד כי אי אפשר לראות אותם בעין אדם, אך הם שם ועוצמתם בלתי נתפסת.
(את זוכרת כשעמדת קשורה ורועדת וחסומת פה וגרון בעוד מבטך נלטש מטה אל שדייך הנפוחים מההצלפות שזה עתה חתכו אותם ללא חמלה בעוד הכוס שלך מגיר עצמו לדעת על ירכייך המפושקות מכוחם של החבלים הפותחים אותך לרווחה).
הראיתי לך אז איך אינני צריך לעשות דבר מלבד ההצבעה על אותם קורים. כל מה שיש לעשות הוא רק להראות לך אותם ואת – גם אם יש בך קולות המשדרים אזעקה ואזהרה – הולכת ופורשת אותם על עצמך, רועדת ומוצמתת, ומשעבדת את עצמך לעומק ולאורך ולרוחב ונכנעת לקול הקדומים של העוצמה.
(בעיניים קמות את מסתכלת על היד עם מצבט המתכת שסוגר על הפטמה החומה סגולה ומסובבת ומסובבת עד שאינך יכולה לקחת עוד את הכאב ומניחה לצעקות כאב להתבקע ממך ולהיפלט בחדות שורטת מהגרון החסום ולהתפוצץ בין הלוע והנחיריים).
ומה שיפה בשעבוד הוא שידיעה מראש של מה שעומד להתרחש לא יכולה בשום אופן להשפיע עליו או לשנות אותו. סיפרתי לך הכל. תיארתי לך בפרטי פרטים. הידיעה שאת יודעת ואינך יכולה לעשות דבר בנדון היא מענגת כלשעצמה. ושבעתיים מכך מענג לראות אותך מתפתלת בעוד הבורג מסתובב ומעמיק בך וקוביה אחר קוביה נופלת במקום.
(היד מפסיקה לסובב את המצבט. יש לך רגע לנשום בעוד הכאב מתעמעם קצת. ואז את מרימה עיניים ונשמתך נעתקת כשאת נתקלת בעיני פלדה ובחיוך המלגלג. את מניעה את ראשך בפראות יודעת מה עומד לקרות ומנסה לצעוק אל תוך המחסום אך לשווא. העיניים מתקשות והחיוך מתרחב והיד כאילו מרפה את הלחץ).
מכאן ואילך יהא השעבוד סוג של חקר האוקיאנוס: לא היה לך מושג כמה עמוק ומורכב ורב עוצמה הוא העולם שאת נכנסת אליו. וככל שאת צוללת יותר ויותר פנימה את חשה איך הקורים מתהדקים ולופתים אותך בארג השעבוד ובצורה הפרדוקסלית ביותר את מרגישה שבפעם הראשונה בחייך את חופשיה להיות בדיוק מה שנועדת לו.
(ואז, כשחשבת שאי אפשר לסובב עוד, כשחשבת שהנה, תוכלי שוב לנשום, מתהדקת היד על המצבט באכזריות פסקנית ומסובבת לאן שכמעט בלתי אפשרי לסובב עוד, מפתלת את הפטמה המיוסרת אל תוך העטרה התפוחה בעוד עינייך מתגלגלות בחוריהן וכולך אינך אלא צעקת כאב ואימה. אלא שבאותו זמן אבוד כשאת נוסקת, עדיין יש בך משהו ער לעצמו שקולט במבוכה ובבושה איך גופך מסגיר ליד הקשה המחטטת בך כמה כל זה מייחם אותך ומפשק אותך ומביא את הכוס המבעבע שלך לייצג אותך באגף התחנונים ולבטא עבורך כמה את רוצה עכשיו שיפתחו אותך ויקרעו לך את הצורה).
לפני 16 שנים. 7 במאי 2008 בשעה 18:04
