אל תתפלאי כשאת מוצאת את עצמך זוחלת על הברכיים הכואבות שלך כשידית הנחושת הכבדה של השוט נעוצה עמוקה בחור התחת שלך כשזנבות העור משתלשלים מאחרייך וההצלפות ניתכות בעוצמות של "כל הכוח" על החלקים היותר מרופדים של שני פלחייך המפוארים, כאשר כל הטבעה של הקיין מחלצת ממך צעקה חזקה יותר מקודמתה.
הקול, שקט אבל חותך, פולח אותך כמו מכות חשמל, המילים, אכזריות, חסרות חמלה, פורשות אותך כמו פרושוטו והקיין שנוחת כל פעם במקום אחר, לא צפוי, חותך בך עד כדי שיתוק של מפתח הלב ושותל בך תובנות מהממות ומתקדמות של צייתנות וכניעה.
את יודעת שאת נוטפת, כן? משאירה שלוליות קטנות על הרצפה בעוד את זוחלת באמצעות ברכייך וכתפייך כיוון שידייך כבולות גבוה על גבך, קופצת כל פעם קפיצה גדולה כשהמגף הגס בועט בך בכח וקפיצה קטנה כל אימת שההצלפה באה וחותכת בך.
את מודה לאלוהים שפיך חסום ואטום, לא מפני שאינך יכולה לצעוק – די, תפסיק! כמו שעובר בך אחת לכמה מלקות, אלא מפני שאינך יכולה לצרוח לו – עוד! עוד!, תכאיב לי, תשפיל אותי! כדי שלא תשמעי את הצחוק הקשה אומר לך שאת כאן רק להיות חור ואסלה והדום לרגלים ולא כדי לנהל את המחלקה.
כשהיד הקשה נתחבת בך ואת מרגישה כמו פרה שידו של הוטרינר מחטטת בה ופעימות מבפנים שולחות בך מכות חשמל המפוצצות את רחמך, חולפת בך מחשבה אחרונה לפני שהכל מתערפל והופך לקליידוסקופ צמרי איך היית רוצה לראות את מבע הזאב הטורף שפניו לובשות כשהוא בועל אותך, בגופך ובליבך.
לפני 16 שנים. 3 במאי 2008 בשעה 17:04
