לפעמים צריך לנענע את העץ כדי לעזור לעלים העקשנים לנשור.
חומות האבן לא נועדו אלא לפרנס את הבנאים. את הרוח אין לסגור ואף מתחם אינו יכול להכיל ולשמר את החופש.
ההד והצל ירדו לעולם כרוכים זה בזה וחבוקים זה עם זה כדי לקיים את מיצוות האשליה בבני האדם: מה רבה הנטיה לשכוח מה מטיל את הצל ולהתרכז רק בצל המוטל!
ועוד, הצל מכיל לא רק מידע על מה שמטיל אותו אלא גם על מקור האור. כמה עניין לענות בו מספקים שניים אלו. והסובייקט? זה שמטיל את הצל? זה נשאר מבוייש קמעא, כמעין פיטר פן, ממחיש את מהות התופעה כאשר הצל קם על יוצרו.
------------------------------------------------------------------------------------------------
...אחרי שעבדת את הזין וסגדת לו, אחרי ששרתת ועינגת והולקית והתפשקת ונבעלת, עטפתי אותך אלי חזק עד שהפסקת לרעוד.
הם מוכרים את נפשם כדי להלעיט את הבשר. הם גונבים ומכייסים ומרמים את דרכם וכאשר הם בורחים הם תמיד משאירים אחריהם פצועים בשטח.
התכרבלת בי ונשמת עמוק.
נכון שהם לוקחים במרמה, לוקחים וזורקים, נכון שהם פוצעים ונוטשים, אמרת בגבך אלי, אבל אתה, אתה הרבה יותר גרוע.
למה? שאלתי, משועשע.
כי הם רוצים רק את הגוף, הם לוקחים, אם הם מצליחים, הם משתמשים וזורקים כי נשמתם שלהם נגועה ופגומה. אבל הקרבנות נשארים בחיים.
ואני? שאלתי בעודי מזדקף על מרפקי, מקשיב לה בריכוז.
אתה? אתה יורה שלא על מנת לפגוע. אתה יורה כדי להרוג...אמרת בשקט והסתובבת אלי.
פתאום ראיתי כמה החוורת.
אתה מבין, אמרת, הם לוקחים רק את הגוף אבל אתה, אתה הולך על כל הקופה.
אתה לוקח את הלב.
לפני 16 שנים. 17 באפריל 2008 בשעה 17:49
