במקום שבו ווטסון וקריק ראו סליל כפול והטופולוגים לולאה בקבוקית המכילה את עצמה בנוסח א?ש?ר, אפשר לראות גם מ?נ?ד?ל?ה סו?פ?ית המשבטת את עצמה אל תוך האינסוף, נאמנה למשוואות מנדלברוט שיצרו אותה וציוו אותה אל העתיד גם כשהעתיד עצמו לא יהיה אלא קרעי ערפיליות השטות במהירות סופית אל תוך האינסוף שהולך ומתרוקן משאריות הריק שהכילו אותו וחוללו אותו.
זהו טיבן של מילים. בהיותן יצירי הראציו ומשועבדות לחוקים אנאליטיים קשוחים, קשה להבין כיצד הן מורדות שוב ושוב ונמלטות אל מחוזות הסתום והמוקשה והמיתי.
במילים אחרות, קשה להבין כיצד מתוך המתמטיקה של היקום נוצרת האגדה.
יו?צ?את מ?ג?ד?ר?ך?,
מ?ח?ט?ים ב??פ??ט?מו?ת?י?יך?
ו?ר?טו?ב ל?ך? ש??ם.
******
א?ת?? חו?ר ה?ת??ח?ת
א?ש??ר עו?ל?ה ע?ל ג??דו?ת?יו –
ב??ש??פ??יך ה?א?ה?ב?ה.
******
ע?קו?ד?ה ב??צ??ל
ע?ירו?מ?ך? נ?ב??זז ב??א?ש
פ?יש?ו?ק?ך? ה?ז??ב.
*****
פ??עו?ר ה?כ?ו?ס ל?ך?
פ?ו?ע?מ?ים ק?ירו?ת ר?ח?מ?ך?
ו?א?ת?? נ?ב?ע?ל?ת.
*****
ב??ש??ר?ך נ?ית?ז
ת??ח?ת ז?נ?בו?ת ה?פ??ר?ג?ו?ל
ה?רו?ג?ש ל?כ?א?ב?ך?.
*****
נ?פ?ש??ך? יו?צ?את ל?ה?
א?ל ה?כ??א?ב ה?מ??פ?ל?ח?
כ?ו?ס ו?ל?ב ו?ד?ם.
לפני 16 שנים. 17 ביולי 2008 בשעה 20:24
