הדרך אל ההר איננה הדרך אל ההר.
הדרך אל ההר היא הדרך אל התהום שהיא, בתורה, איננה אלא קיצור הדרך חזרה אל מרגלות ההר. כאילו.
התהום איננה מטאפורה. היא מוחשית מאוד. כל אחד מאיתנו שהרכיב אי פעם משקפי תלת-מימד צפה בה, מתחבאת אי שם בין איי לנגרהנס לסול?ר פלקסיס.
התהום שם. תמיד שם. גם אם היא נחבאת מאחרי מסכים כבדים.
כשקסטנדה קופץ אליה, התהום איננה מזמינה אותו לחיות אלא למות.
הוא איננו מצפה לשרוד את התהום. רק את הפחד שלו מפני הקפיצה.
כשהפחד מוטה, מוסב או מתועל לקוי אנרגיה אחרים – מתחולל שינוי. ואז הקפיצה לתהום איננה אלא טיפוס אל עוד פיסגה. טיפוס מזכך וגואל.
ולמה "כאילו" מרגלות ההר? כי אינך חוזר למקום שבאת ממנו. וכי התהום גבוהה הרבה יותר מההר. מכל הר. הרים ישנם הרבה, אבל התהום אחת.
ואשר לזיכוך הזה שחשים בזמן שנופלים - יש לו שם. והשם הוא חד משמעי ופותח כל דלת כמו מפתח גנבים.
ואני ידעתי אותו פעם, אבל שכחתי.
לפני 15 שנים. 30 במרץ 2010 בשעה 12:45
