גם אלה שהולכים במדבר וצמאים למים יודעים שזה לא העניין האמיתי אלא רק הסחת הדעת ממנו. העניין איננו איך לשרוד ואיך לצאת בחיים מהג'יפה ההיא.
העניין הוא להבין שההליכה על קו האמת היא הליכה על חבל דק באמת. אבל בלהט הצמא מי שם לב שמתרחש כאן שיעור מופלא בהבנת הנקרע? ממתי זה סיבות הצונאמי מעניינות את מי שנקבר תחת הגלים?
מספרים על רופא שאכל במסעדה כשאחד הסועדים התחיל להחנק מעצם בגרון. קם הרופא וביצע באיש את הליך בלאומילך המפורסם (היימליך, היימליך, אני יודע) והציל את חייו. אומר לו האיש: דוקטור, הצלת את חיי, מה מגיע לך?
אומר לו הרופא: תן לי חצי ממה שהיית מוכן לתת לי רגע לפני שהצלתי אותך....
וזה רק על ראש ההר, את אומרת, שאפשר לתעות בין העננים.
בין אולדנבורג לדה קיריקו מתנוסס המגדל האדום של רוברט דלוני לא כסמל פאלי אלא כמכשיר עינויים שנועד לשפד את ערוות השפחה בין עננים של סוטול כמו אלו שילדו את הקבינט הפסיכדלי של ד"ר קליגרי בערך 40 שנה לפני טימותי לירי.
אם יש ביחד אחר הביאוהו לכאן ונדעהו, אם יש ריקוד אחר, פגישה אחרת, בעילה אחרת, שימו אותם באמצע המעגל והדליקו נרות מסביב.
אכן, ככלות הכל, הטיפוס אל ההר איננו הנגטיב של הירידה ממנו אלא בן הלוויה שלו. היילכו שניים יחדיו בלתי אם נודעו? כשביום מן הימים ייכתבו על זקן התיש דברי ימי הנגיעה, הנגיעה הכה עמוקה, הקשה והאכזרית בישירות שלה או אז נקבל, אולי, את הרמז הראשון.
לפני 14 שנים. 28 במרץ 2010 בשעה 17:35
