לפני 14 שנים. 22 במרץ 2010 בשעה 17:35
כשהשמש שוקעת בהר על ראשה של האהבה ולאט לאט נרגע קולן של הצפרים, בא השקט כמו אד על פני המים ובחיקו מבליחות לחישות הסויות כמו צליל פרחים נובטים או פרפרי לילה ממתיקי סוד, לחישות רגו?שו?ת שמפלסות את הדרך אל הנגיעה.
הטיפוס על ההר מלמד שיעורים שמבינים באמת רק כשיורדים ממנו ואם רוצים להשתמש בהם כבר אי אפשר. הידע הזה, אפוא, לנוי בלבד הוא. לא לתשמיש. ובכל זאת נותר די כדי לדעת שאין קושי שלא נוכל להדביר אם רק נזכור שהדרך אל האהבה מטפסת כה גבוה עד כי ממש אפשר לגעת בחושך ולדעת בתוך השקט את כל מבואות הנגיעה.
וכמו בפרפרזה שמתנגנת בזכרון כמו הד רחוק של פעמוני רוח בנגליים צפה ועולה מבפנים התחושה החזקה כל כך שהשלווה יודעת לאפוף רק את מי שלא רודף אותה ב??צ?ע.
ההר הוא אם כך מקום מחייתם של דרקוני האהבה השומרים על אוצרות השקט.
