הדרך אל ההר משלבת ידיים ועוצמת עיניים. אל תחשוב שזו שלווה; השקט הזה מטעה. זו אפאתיות טהורה. כמו ה?צ??ב??ה מו?ר?ל?ה מ"הסיפור שאינו נגמר" - לדרך לא איכפת אפילו אם איכפת לה או לא. אם תתקדם ותעפיל או תיפול ותתרסק – היינו הך הוא לה.
וכל העמדות הפנים כאילו היא ידידותית לסביבה לא נועדו אלא לפתות אותך להלך בה/עליה. מאין ולאן היא באמת – לא ברור לאף אחד.
מכאן שכל הסיבות בעולם לא לפנות ולהלך בה מתהפכות והופכות להיות סיבות מוצקות אחת לאחת דווקא כן לקחת אותה: וזאת למרות שברור לגמרי שכשתגיע לפיסגה תגלה שאתה נמצא למרגלות הר אחר. אם תהפוך פניך לא תזהה את המשעול שבו טיפסת. איזה חרא.
אבל בחיים אין את הרומנטיקה של פ?רו?סט; כאן אין מוצאים בקלות כזאת את מזלג ההחלטות. הגם שבניגוד לפרוסט אם כבר יוצא לך להצטרך להחליט - דווקא הדרך שאותה בחרת לא לקחת היא כמעט תמיד הדרך הטובה יותר, כך יתברר לך בהמשך. מדוע? מפני שלעולם לא תדע מה היה קורה לו הלכת דווקא בה.
מדוע אפוא העקשנות הזו? מדוע לקחת את הדרך אל ההר?
התשובה היא כי לא לקחת אותה משמעו למות. לשקוע אל שינה בלי חלומות בתוך מדבר צחיח.
כי הדרך אל ההר היא הדרך אל תוך הלב.
אין קשה, מטעה, חלקלקה ומסובכת ממנה. אל תאמין לאף הבטחה שיבטיחו לך החוזים והרואים בכוכבים. זו חרא של דרך. ואף פעם לא יודעים אם סוטים ונופלים ממנה או לא. אתה מבין?
ובכל זאת בתוך כל הערפל הרטוב הזה ש??ט??ח את העיניים ונכנס בין העור לנשמה ובין הגרביים לנעליים וממעיד כמו תיל – יש בכל זאת נחמה אחת, זיקוק הצלה אחד הנפרש כמו מגדלור – אם לא תוותר לו הלב לעולם לא ישקר לך, לעולם לא יציב בפניך מראה מעוותת.
אולי תיפול בסוף ותתרסק. כן. אבל רגע לפני תדע שעשית כל מה שאפשר.
וגם לידיעה שבאמת באמת אי אפשר לרמות אותנו ישנו ערך כלשהו, איפשהו.
מי יודע איפה.
לפני 14 שנים. 17 באפריל 2010 בשעה 19:01
