לפני 14 שנים. 7 במאי 2010 בשעה 17:42
הדרך אל ההר איננה.
הפתרון לקואן מחיאת הכף האחת הוא שאין גוף. אין זמן. ולפיכך הכף פוגשת את עצמה במחיאה באותה נקודה בדיוק שאין בה לפני ואין בה אחרי ואין מימד פיזי. רק מחשבה טהורה.
גם ההר איננו.
וגם האין.
ישנה רק פעימה. וזו איננה הפעימה הקרטזיאנית, חלילה.
זו הפעימה של הבהוב האור המרוחק בתוך הלילה הנצחי.
העולם איננו האויב.
גם ההר לא. הוא איננו, כאמור.
החושך מסיר ומסיג את מסכיו. את כל מה שחשוב וצריך לראות אפשר לראות גם בחושך. מספיק רק ההבהוב, כאמור.
נותרת אפוא רק עצימת העין האחת....
