מכתבים לקורדליה

הכרוניקה העיתונאית הביאה בימים האחרונים את תמונתו של הכלב של האישה שנרצחה בידי בן עוולה מתועב, רחל שניידר.
התמונה של הכלב העצוב שוברת לי את הלב.
ראיתי היום שמישהי אספה את הכלב אליה באופן זמני ותדאג לו לבית חם. זה במידה ומשפחתה של רחל שניידר המנוחה לא תשאיר את הכלב אצלה.
וגם זו נחמה פורתא.
ואני חושב לי, מי יודע מה מתחולל בתוך הכלב, מה הוא מבין, מה הוא יודע, איך ולאן נעלמה חברתו, גבירתו ובת לוויתו?
מי יודע נפשו של כלב אחוז געגוע שאולי יודע ואולי לא יודע שלעולם לא יראה ויריח את גבירתו?
ואני יודע, יש טרגדיות פי מאה, פי מיליון יותר הורסות מזאת.
ובכל זאת, התמונה של הכלב העצוב (ואני מודע לעובדה שהעיתון, אמצעי המדיה מפעיל עלי מניפולציה רגשית) הורסת אותי.
כי הכלב נטול פוזות. כי הצער שלו איננו למצלמה.
וכי העצב, למרות הכל, ככלות הכל, איננו מטבע העובר לסוחר.

שיט.