מכתבים לקורדליה

Carry tiger to the mountain

אני נע עם התנועה כשאני עם הגב אלייך ויודע שאת מאחורי מ?נ?ס?ה לדייק את הניואנסים לפי מהלך הזרימה שלי בחלל כבהילוך מואט.

אני אוהב את התנועה הזאת ומסביר לך אותה ופוקד עלייך לבצע אותה שוב. ושוב.
הזיעה מבצבצת על מצחך, פה ושם – כמו שזה קורה הרבה כשאנחנו מתאמנים - עוברים ושבים בפארק נעצרים להסתכל עלינו ואז הולכים הלאה.

"מה שיפה בשם של התנועה הזאת", את אומרת, "זה שהנמר לא נכנע ללא מאבק".
אני מחייך.
"לא כל אחד יכול לשאת נמר אל ההר", את מוחה, אבל חצי מחייכת בעצמך.
"העניין כאן איננו בנמר וגם לא בלקיחה שלו", אני אומר בשקט. "הלקיחה נבדלת מהכנעה במובן זה שהמאבק איננו על עמדת נצחון. אין כאן מנצח כי גם אין כאן מפסיד". אני מסתכל לך עמוק בעיניים ותופס אותך חזק בכל הגוף בלי להניע שריר. רק עם המבט. את מחוירה והנשימה שלך נעשית כבדה פתאום.

"הענין כאן הוא במדידה של הדיוק", אני אומר והקול שלי נשמע לי חלומי קצת, שקט ומונוטוני. "הענין כאן הוא בזרימה. בשכלול של הקשר בין התנועה החיצונית לתנועה הפנימית. לנוע בעת ובעונה אחת בשלושה מעגלי תנועה שונים."
העמקתי חדור לתוך עיניה, מתבשם מהתרחבותן המתהפנטת. "מי שמצליח למחוק את נבדלותם של שלושת המעגלים ולהפוך אותם לתנועה גלית-מעגלית אחת יכול בלי להרגיש לשאת נמר אל ההר".

כל העולם מסביב הפך לסלט אחד ירוק ומטושטש של צבע. רק הפנים שלך היו ממוקדות קפואות בתוך המבט שלי בדיוק כפי שהמבט שלי היה קפוא בתוך הפנים שלך.

"אני רוצה להיות הנמר שלך, שתישא אותי אל ההר", מלמלת בשפתיים חצי משותקות.
"את לא מבינה", אמרתי בעודי עוטף את צואר הברבור שלך ביד גדולה ולוחצת.
"אנחנו כבר מזמן על ההר", הוספתי. "ואת נמצאת כאן בזכות ולא בחסד".

"כן", ענית, ומתוך השיתוק שאפף אותך נצנץ לרגע אותו מבט ממזרי ירוק שאני כל כך אוהב, "כן, זה כי הגעתי לכאן בכוחות עצמי"...."אבל עכשיו אני רוצה ש א ת ה תיקח אותי...."