.
...על יד הצג החדש ובקבוקון הפצ'ולי הריק שבושמו ניצחי, בין צנצנת העטים שרובם אינם אלא מוצגים ארכיאולוגיים ובין הקיר שמימין שמצויירת עליו שמש כתומה ושופעת ניצב לו על חפיסת קלפים מהוהה, פסלון קטן ועצוב, פרוטומה של נער שפיסלת ביד אמן כשהיית חדשה כאן עדיין.
סמל קטן ועדין שמעיד כי אחרי הכל ולמרות הכל היופי איננו בר חלוף.
כמו טיפש אני פותח ואומר לך: תדעי שזו הולכת להיות שיחה עצובה...
ועוד המילה האחרונה מהדהדת ואת כבר פורצת בבכי מר. אני באמת אידיוט.
אני קם וחוצה את חצי המטר שמפריד בינינו כאילו עברתי חצי גלקסיה בביצה טובענית. אני מחבק אותך אלי ורק הכתפיים הרועדות שלך מעידות שאת בוכה בלי קול.
אני מחזיק בך ומחשבותי נודדות אחורה בזמן. אני חושב על הנסיך הקטן שלי. אותה הולנדית יפהפיה שרצתה להיות שלי ואשר ויתרתי עליה. ויתרתי עליה למענה, כך חשבתי אז. אבל האם זה באמת כך? גם עכשיו אני אומר לעצמי שאני עומד לוותר עלייך למענך. שאני יודע טוב יותר מה טוב לך. ואני יודע היטב גם מה תגידי. הייתי בשיחה הזאת כבר. טעיתי בשיחה הזאת כבר. אבל עכשיו מאוחר מדי. מאוחר מדי לסגת. מאוחר מדי להמשיך.
...גם כשגרגיר החול האחרון ניגר מבין שפתי הזכוכית הניחרות גוברים הצלילים על לחישות הזמן הגווע ומספרים את סיפורם של הימים שעוד יבואו, אי אז כשהשמש תגרש את צללי הספק מעל חופי החמקמקות.
יבוא המשך?
