מכתבים לקורדליה

?

אני מביט עמוק לתוך עינייך הפעורות. הבוערות. אני מנסה למצות כל שבריר שניה שנמשך לנצח. לקרוא. להבין. להכיל. אני מותח ומותח ומותח את הקפיץ. אני מסובב עוד ועוד את הבורג ומבין שאין סוף ואין קצה לתהליך הזה שניגר ומתפשט בחלל כמו אותה אבן שופעת מים שאינם נפסקים לעולם.
התהליך המחשמל, המכשף הזה שבו את ואני הופכים את עצמנו למשהו שהוא יותר משנינו, יותר משני הגופות המזיעים והמלופפים שלנו כשאני חורש בך ומוריד אותך כל כך נמוך שאין יותר גבוה מזה.
זו לא הדרך שבה אתה נוגע בי, אומרות העיניים שלך.

"זו לא הדרך שבה אתה אומר לי
כשאתה עושה בי את כל המעשים".
"זו יותר הדרך כשאתה מתכוון לזה באמת
כשאתה מספר לי מה יהיה ברבות הימים"

אני מביט עמוק לתוך עינייך הרועדות ואני רואה את השאלה שצפה בהן.
הייתי רוצה שיהיו לי צפרניים מברזל ולחרוץ בך פסים ארוכים ואדומים לאורך הגב והחזה שלך, אני לוחש כשאני לא עוזב לשניה אחת את האחיזה בעיניים שלך.
אתה יכול, רועדות השפתיים שלך.
ואתה עושה, את מוסיפה. זה בדיוק מה שאתה עושה בי. והעיניים שלך מתמלאות.

אני מביט בך עמוק וכשאת לא יכולה לשאת יותר את כל מה שמתמלא בך ומתמלא בינינו את לואטת מילה. וזו המילה היחידה שאת יודעת לכרוע באמצעותה.
ולא. זו איננה אחת ממילות האדנות וההיררכיה.

את פשוט לוחשת את שמי.


And when you stop and think about it
You won't believe it's true
That all the love you've been giving
Has all been meant for you