.
את לא שואלת ואני אף לא עונה לך מדוע אינני כותב אלייך בזמן האחרון. כמו אֹכל חלוד, המילים מאבדות מכוחן אחרי שהן נמצאות בשירות מילואים ממושך.
בחוץ השמיים אפורים וקר אבל האויר צלול והאדמות מנצנצות במליון שביבים ירוקים שמרימים ראש ואת יודעת שהחוטים המשתרגים בינינו חזקים ריבוא פעמים מכל המילים.
אני זוכר ארצות רחוקות שסיפרתי לך עם שמיים אפורים וגשם שלא מפסיק לרדת וסלעים גבוהים וחדים שקצף הים צייר בהם מפות אל מקומות בלי שמות. אין כמו לעמוד מעל הנקיק הגבוה מול הים שתמיד סוער שם בין הצוקים שנופלים אליו בחדות. אחר כך הגוף מושך לפנות לאט אל העבר השני השוזר אפרים ירוקים עם טראסות אבנים משוננות, אפורות ואכולות חזזית. וערפל לח שמתאבך ומסמיך אופף הכל כמו שמיכה מחבקת. אי שם, מרחוק, מחכה בית החוה הישן ומארובת הלבנים האדומות עולה עשן לבן כאילו מסמן לך שזה בסדר. שאת יכולה לבוא.
את רואה, ואני אומר לך זאת תמיד – מכל העדיים לא נותר אלא הגעגוע והוא הגעגוע לא רק אל המקומות שהיו אלא גם ובעיקר אל המקומות והדברים שלא היו. שגם לא יהיו עוד.
את לא שואלת ואני אף לא עונה מה עם כל ההבטחות והתקוות. ואלה הן כל ההבטחות והתקוות שמעולם לא נהגו בקול רם ואף לא בלחש. רק עם העיניים. האם כל מה שנותר מהן הוא רק קצף הגלים?
תשני עכשיו, ילדתי. עצמי עיניים ותשני.
את יודעת שפעם הייתי שם ועוד אשוב. ופעם, בכלות כל ימי הזמן אקח אותך. אל הצוקים ובתוכם.
תשני עכשיו.
