מכתבים לקורדליה

.
ביום הראשון, בעוד הגשם מתווה נקודות מבריקות על חלון הסקיילייט הגדול בחדר הנפלא הזה שהקצו לי שמעתי מבחוץ את השחפים וחייכתי לעצמי בעונג. מרגע לרגע החיים התחילו להראות כמו סרט. אבל אז פתחתי את החלון ושמעתי את הצקצוק הנרגן/עצוב הזה ומיד חיפשתי את מקורו. שחף או שחפה עמד/ה על הארובה וצקצק/ה במרירות. מה זה הצלילים העצובים האלה שאלתי את המארחת שלי חצי בצחוק אבל היא לא צחקה. השכנים התלוננו על הרעש והבלגן שהם עושים אז אתמול בבוקר היה כאן מישהו מהעיריה על הגג והעיף את הקינים שלהם, אמרה. הסתכלתי עליה נדהם. כן, הוסיפה, ומאז הם יושבים על הארובות ומתאבלים. והם גם נהיו מאוד תוקפניים.
לא פלא, חשבתי בעצב. גם אותי זה היה קצת מעצבן אם היו זורקים את הילדים שלי מהקומה הרביעית.
ססאממו. שום דבר אף פעם לא יכול להיות מושלם. תמיד תהיה פינה עצובה ברחוב האושר. תמיד יהיה איזה בן זונה שיעשה משהו רע ומסריח למישהו תמים ופגיע.

וחוץ מזה תשמעי משהו מצחיק. בבוקר הגישו לי תה. עם חלב כמובן. וביקשתי סוכר. הסתכלו עלי במבט אלכסוני קצת, כמו היי, לא שמעת שאנחנו בעידן הבריאות ושסוכר לבן זה הרוצח הגדול? אבל בסוף הביאו לי שקית סוכר שנראית בדיוק כמו שקיות הקילו של סוגת אבל תנחשי מה היה כתוב עליה במקום סוגת? בחיים לא תנחשי.
קורדליה. שקית זו נארזה בידי קורדליה. I Shit you not. חפשי ברשת אם את לא מאמינה לי.

טוב. ועכשיו בואי הנה ותכרעי.

.