לנדוד בין נמלי תעופה עם חום גבוה איננו תענוג גדול. כל הנסיעות נטרפות לי להזיה אחת, לונדון, וינה. ז'נבה, ברצלונה. אח"כ כשהחום יירד ואשכב בשקט מול החלון הנפלא עם ירוק העצים הגבוהים והבריזה אנסה להיזכר על מה חלמתי ואם היה זה בשדה או בטיסה או במונית אל הבית הנמצא מעט נמוך מפארק גואל.
אני רק זוכר שבזמן הטיסה מעל האלפים נזכרתי בשיר הזה וניסיתי לשווא לשחזר את המילים.
הָעֲנָנִים
הָעֲנָנִים
כְּבֵדִים כְּבֵדִים
כְּמוֹ שָׁדַיִּיךְ,
כְּמוֹ הָאֲשָׁמוֹת שֶׁל לַיְלָה
אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁקָרִים שֶׁל יוֹם.
הָעֲנָנִים
תְּפוּחִים, רַכִּים,
כְּמוֹ עֶרְוָותֵךְ
הַגְּלוּחָה, כְּמוֹ נוֹצוֹת עִינוּג
סְפוּגוֹת בְּרֵיחוֹת תְּשׁוּקָה.
הָעֲנָנִים
מְבַתְקִּים בְּאֶלֶם
אֶת בְּתוּלֵי הָאֲדָמָה
מְבַכִּים בַּחֲשֵׁיכָה אֶת כְּאֵבָם
שֶׁל הַיְּלָדִים.
הָעֲנָנִים
יוֹרְדִים נָמוּך,
כְּמוֹ פִּיך עַל עֲטֶרֶת הַזַּיִן.
כַּמָה חֲלָשִׁים הֵם.
אֲפִילוּ מַיִם אֵין הֵם יְכוֹלִים לְהַחֲזִיק.