.
1.
ושוב העיניים שלך ביקשו להתכרבל. היטב את יודעת שאני לא מרבה בחיבוקים. ולא מהסיבה הרגילה שבגללה אנשים מתקמצים על מחוות רגשיות – כאשר הם תקועים בשלב האנאלי וכואב להם הלב לתת משהו – אלא מפני שאני מאמין כי נדירות המחווה מעלה פי כמה וכמה את ערכה. וההיפך – ככל שעולה התדירות יורדת הרמה והמחוות החשובות כל כך הופכות חבוטות וחסרות משמעות.
אני לא איש של טקסים, אבל הטקסיות חשובה בעיני. פרדוקס? אולי. אבל כל דרך ההיררכיה והשעבוד רצופה בפרדוקסים.
אבל הפעם לקחתי ועטפתי אותך עמוק בידיים ובעוד ראשך טמון בצוארי הרגשתי דמעות גדולות וחמות שפלסו דרך מעיניך והרטיבו את חזי.
"אני שונאת קיין" היה אחד הדברים הראשונים שאמרת לי אי אז בהתחלה. ועל מחטים בפטמות לא היה בכלל על מה לדבר. אני לא מהמרבים לדבר. אני כותב. אבל אז דיברתי יחסית הרבה בהשוואה אלי. ציירתי עבורך משוואה שקראתי לה המשוואה הראשונה של השעבוד. צחקת לי בפנים. כמובן, לא בגלוי; מחית רק במרומז ומתוך ההיררכיה אבל ראיתי לבטח שבתוכך אמרת לעצמך – no way. על מה הוא מדבר, לעזאזל ומה הוא חושב לעצמו. וחייכתי אז וחזרתי והבטחתי לך שיבוא יום ותתחנני. לא שסתם תתרצי ותסכימי שאלה הדברים שייעשו בך. לא. הבטחתי לך שתזחלי עם הזנב בין הרגליים ותתחנני שאעשה בך כל מה שאני רוצה. כולל אלה.
ואני זוכר איך כשדיברת אז על הקיין התגובה היחידה שלא ציפית לה ממני היתה חיוך. ואז חייכתי שוב וקדחתי ישר אל עינייך ואמרתי: אני שמח על זה.
.
