מכתבים לקורדליה

.

Metamorphosis

הרגליים שלך מתפשקות מעצמן,

והגב שלך קעור כמו גיא כשאת

כורעת ומניפה גבוה ישבן פעור ומחונך.

אני רואה אנחה חרישית עוברת בך

כשהציווי החד זורק אותך כמו מצוק סלע רם

אל מיידיות מצמיתה של כניעה מטלטלת

 והכתפיים שלך

מתעגלות בהפתעה כמו תמיד

כשאת חווה את ההתמרה

הפלאית הזאת

המתכנסת אל שבריר

של רגע

ועושה בך את מעשה השפחה.

הלב שלך מתפשק מעצמו

ואת פועמת כמו הר ומסמיקה

כשהכוס שלך עולה על גדותיו.

לפעמים אני מצטער לראות עד כמה את מאולפת לצייתנות וכמה עמוק התמכרת לעבודת הזין.

לפעמים אני מצטער לראות עד כמה את באמת משועבדת, עבד ממין נקבה, אמה חרופה, אסקופה נדרסת. רכוש.

לפעמים אני רוצה למחוק הכל, להשיב את המרדנות והמלחמות הפנימיות ולהתענג מחדש על כל שלבי ההכנעה והאילוף האיטי והמייסר שכל כך התחננת אליו וכל כך נלחמת בו.

לפעמים אני רוצה להתחיל הכל מההתחלה, כמו כובש אכזר  אל שבויה חדשה ורועדת, כמו איכר אל קרקע בתולה.

אבל זה רק לפעמים.

כי לרוב אני זוכר שהבורג באמת אף פעם לא מפסיק להסתובב והוא ממשיך וימשיך תמיד להסתובב ולחדור עמוק ועמוק יותר. ויותר עמוק.

ולרוב אני פשוט מתפעם, כמו תמיד, מאותו שבריר רגע בו את מותמרת בעליל והשמיכה הכבדה של השליטה עוטפת את כתפייך ומשהו בך משתוחח וקורס פנימה והעיניים שלך מתחילות לרעוד כשאת מתחננת בלי קול ומקדמת את בוא היד הקשה.

ברגע אחד קצרצר את מחווירה – כשאת קולטת מה את חווה – וברכייך פקות ולפעמים את פשוט צריכה עזרה כדי לעמוד.

והרגע הזה, אותו רגע שפעם לא ידעת על קיומו ואחר כך לא האמנת שאי פעם יגיע – הרגע הזה הוא תכלית כל העשייה הקשה והמהפנטת הזאת והוא רגע של חשמל בוולטז' גבוה ושל השקט של פְּנֵי הסערה.

והרגע הזה הוא כל הרגעים של המבט. והוא כל הרגעים של הצל.

הוא אפס זמן והוא כל הזמן שבעולם. הוא הסיבה והוא התכלית.

הרגע הזה שווה הכל.

.

****************************************************************

*  הַתְמָרָה