מכתבים לקורדליה

.

קטעי שיחה שותקת...

...את תמיד שואלת על הכניעה. את מנסה להבין מה קורה שם ואיך את פתאום מוצאת עצמך רועדת ואיך את פתאום חשה איך אחד אחרי השני מוּרָדִים מתגי השליטה שלך ונכבית האחיזה שלך בסובב אותך ואת מתערפלת ופתאום כל מה שאת רוצה זה לכרוע ולהיות כאסקופה הנדרסת.

ואני תמיד אומר לך שזה לא אני עושה. שזה הדיאלוג עושה, ואת תמיד חושבת שאני מתבדח – זה כן אתה עושה כי זה אתה שעושה את הדיאלוג!  

ואז אני אומר לך שאני לא יכול להיות קשה אלייך בלי שתרצי שאני אהיה קשה אלייך. אבל בשלב הזה את כבר מעבר להגיון והשפתיים שלך כבדות והלשון שלך רדומה וקשה לך לנשום כשאת לוחשת – תהיה קשה אלי.... ואני שותק והשתיקה שלי מגבירה עוד יותר את הלפיתה שאת חשה במפתח הלב ואת הפרפורים שאת חשה בצ'אקרה של התאווה, אותה פקעת, ספק בלוטה ספק שריר שממוקמת בערך באמצע הדרך בין הטבור לדגדגן.

.

.

...אותה ספק גלימה ספק אדרת כמו מצע פלומת אווז שמתפזר סביבך כמו שלג או כמו ערפל של שוקולד סמיך וחם שאופף אותך ומתחיל לחדור אל כתפייך ולהחליש אותן ולהכביד עליהן מבפנים וכבר קשה לך להחזיק את הראש ואנחה קטנה נקרעת ונמלטת ממך וכתפייך פקות ואת מרגישה איך משהו בך מתמזער ואיך את מתחילה להצטמצם פנימה ואת מרימה עיניים רועדות ובחוץ הכל נראה לך כמו אש ואת רוצה לסגוד אבל לא יודעת איך. את צריכה פקודות. את צריכה שיורו לך ויצוו ואת רוצה שיורו לך ויצוו ואת רוצה לציית, אלוהים כמה שאת רוצה לציית!

“Hope” is the thing with feathers -

That perches in the soul -

And sings the tune without the words -

And never stops - at all -

And sweetest - in the Gale - is heard -

And sore must be the storm -

That could abash the little Bird

That kept so many warm -

I’ve heard it in the chillest land -

And on the strangest Sea -

Yet - never - in Extremity,

It asked a crumb - of me.

                                       Emily Dickinson

המשך יבוא

.