מכתבים לקורדליה

.

 אותו חדר, אותה חורשה, אותם שיחים, אינם אלא פנינים הנשזרות כמחרוזת של דברי ימי הלקיחה. לנצח יהא גבך סומר וליבך מכה בפראות כל אימת שתעברי ליד החורשה ההיא או בחורבה הסמוכה ליקב ההוא בהן נלקחת ביד קשה ובזין גס וברוטלי. לנצח תגאה בך התפשקות וערוותך תרטב בשפע ליד הדירה ההיא או דרך העפר המוליכה לשום מקום, במיוחד בלילות חשוכים חסרי ירח.

את ממש חווה פרפור קרדיו-וסקולרי כשאת מבינה ולא בשכל שאכן ידע אותך. המשמעות הפתאומית של המילה הופכת לחוויה כל-חושית כשאת מפנימה את כל הרכיבים של הלקיחה הזאת ואת חווה סוג של הארה כשההבנה הזאת נוגהת עלייך.

את מתקשה לנשום כל אימת שמשתחזרת בך אותה לקיחה בוטה וכוחנית שנלקחת כאן וכאן. וכאן. תרתי משמע. ואת קרובה לדמעות כשמראה העמק בו נבעלת עם רדת הלילה חולף על פנייך מבעד לחלון המכונית וגופך זוכר את הכאב ואת הרעד ואת הגמירה המפוצצת שחווית כשציווה עלייך לקרוא בשמו.

ואחרי נסיעה כזאת, כשאת חוזרת למקום לו את לפעמים קוראת בית, את עומדת ליד החלון ומביטה בעיוורון החוצה אל החשכה ובידך המכתב האחרון אותו סרקו עינייך כבר כל כך הרבה פעמים דומעות ואשר מילותיו נחקקו בך באותיות של אש מלובנת ממש כאילו נחרצו בבשרך.

את יודעת לקרוא לא רק מה שכתוב שם אלא גם את כל מה שלא כתוב. את צפה ומפתלת את גופך כמו נחש מים כשאת שוחה וחולפת בין המילים. לא עם העיניים את קוראת ולא עם המחשבה אלא עם סורק חלקיקים שעושה את דרכו ממעמקי הרחם שלך ועד מקלעת השמש שם ליבך למד זה מכבר את לפיתת אצבעותיו:

את יודעת שזה לא על הגאוגרפיה של המקום הפיזי או על נקודת מפגש הקואורדינטות שבו היית לי.

ושלא חשוב אם היה זה כאן או שם, או אם לפני שנה או חודשיים ואם הלכנו ברגל או הגענו ברכב.

כי בכל מקום בו רציתי אותך, שם קראתי לך בשם ושם נולדת בעצם מחדש. 

ובכל מקום בו הרשיתי לך לעבוד את הזין היה הוא המקום האחד והיחיד שלך ושלי. 

וכי בכל מקום בו לקחתי ואקח אותך שם היינו ונהייה, אחרי הכל, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו.

I said, 'Thou art harsh, like such a one.'

'Know,' he replied,

'That I am harsh for good, not from rancor and spite.

Whoever enters saying, "This I," I smite him on the brow;

For this is the shrine of Love, o fool! it is not a sheep cote!

Rub thine eyes, and behold the image of the heart.'

Rumi

.