מכתבים לקורדליה

.

השמש השוקעת מציירת פסטלים על הסימנים הנפוחים המתארים את הכניעה המחשמלת שאת חווה ואת התחינה החנוקה להיבעל כמו שבויה הנתונה למרמס תחת מגפי כובש אכזר. הלמות ליבך המפרפר עולה כמו תוף כבד וכובש; את נדמית לציפור קטנה המפרכסת ורוטטת בידיו ואת מפחדת שליבך יפקע תחת העוצמות שפוערות ומרטיבות לך את הכּוּס וכופות עלייך כניעה מפושקת וכמיהה שייעשה בך הכל. את כבר לא יודעת אם השוט שוקע בבשרך או ניתז ממנו; את לא יודעת; את לא כבר לא יודעת כלום. כל מה שממלא אותך הוא הרצון לנשק את היד האוחזת בשוט ומתוך הרעד שלך את רוצה לאשר ולהצהיר שאכן כן, נכון: אחרי ככלות הכל זו באמת היד הקשה שמגדירה אותך וממקמת אותך ובפשטות ובתום את אוהבת אותה עד מתום.

לִכְרוֹעַ.

לָשֵׂאת אֲגָן וַגֵו,

וְלְהָנִיף:

לְהִיפָּעֵר לִרְוָחָה.

(כָּך וְעוֹד,

בֵּין שְׁלָל מִילוֹת הַפְּעוּלָה

אוֹ הַמִּילִים הָאֲחֵרוֹת, דְּהַיְינוּ -

מִילוֹת שֶׁל אִי-הַפְּעוּלָה).

אֵי מִזֶה טִיפַּת זֵיעָה זוֹחֶלֶת -

עִנְבּר גָּרוּי נִגָּר-

וְהַשּׁוֹט אֲוִיר פּוֹלֵח,

אִיוְשָׁה נִיתֶּכֶת,

מַרְטִיטָה בָּשָׂר וּרְקָמוֹת,

דּוֹגֶמֶת

כְּלָיוֹת וַלֵב.

הַשׁוֹט שׁוֹרֵק,

חוֹתֵך,

פּוֹרֵס לוֹ סִימָנִים

בְּגַעַש,

פּוֹרֵשׂ חָסוּת

הַמִּתְמַצַעַת

כִּדְבָר אֲדְנוּת.

לִכְרוֹעַ.

לִפְשׂוֹק וּלְהַבְלִיט,

לְהַסְגִּיר יִּחוּם כָּל קֶרֶן

נָשִׁיּוּת הַשּׁוֹאֶפֶת

אֶל הַצֵּל.

(כָּך וְעוֹד,

מִילִים שֶׁהֵן עֲשִׂיָּה אוֹ

שֶׁל אֵין-עֲשִׂייָה  -

כְּלוֹמַר,  בְּדִיוּק הַהֶפֶך).

בָּגוּף הַשּׁוֹט

מַבְקִיעַ,

כּוֹבֵשׁ אֶל יֵעוּדוֹ

וְבָּחֶדֶר אֵד זֵיעָה

נִיתֶּזֶת

וּנְשִׁימָה נֶחְטֶפֶת

בִּתְשׁוּקָה.

בָּחוּץ שְׁקִיעָה,

עַרְבַּיִים מְטַפְּסִים כּמוֹ

קִיסוֹס

הַזּוֹחֵל עַל הקִּירוֹת

וּבִּפְנִים – הַשּׁוֹט מוֹסִיף

וּמְטַפֵּחַ, מַאֲדִים

אֶת פִּרְחֵי הָאַהֲבָה.

לִכְרוֹעַ.

לְהֵחָשֵׂף כַּשֶּלֶג

עַל פִּסְגָּה

עֵת שֶׁמֶשׁ

אֲדוּמָה צוֹבַעַת

אֶת פּרִיחַת הַדַּגְדְּגָן.

(כָּך וְעוֹד,

מּילּים שֶׁל צֶבַע וְגְוָנִים

אוֹ אוּלַי מִנֶּגֶד -

בְּשָׁחוֹר וְלְבָנִים).

.