.
סיפור ישן (ויש האומרים שהוא אמיתי):
אי שם מעבר לצללים, לדמיון ולאשליה ישנו הר. גודלו עצום. קילומטרים רבים רוחבו וכך גם אורכו וגובהו. הוא עשוי מפלדה, קשה כיהלום ומסתורי כחידה אילמת.
פעם באלף שנה מגיעה ציפור קטנה לחדד את מקורה על ההר.
וכשההר יישחק כך ויכלה וייעלם כולו מרוב חידודי מקור – מן הסתם יחלוף יום אחד מהנצח...
יש ואת שואלת מהי האהבה.
ואין לי תשובה.
אבל גם אם אי אפשר לספר א ו ת ה אפשר לספר אודותיה.
לספר על כל קשת הצבעים הנפרשת בין העבותות הכבדים ביותר לקורים הדקים כמו קרני אור.
קודם ואחר כך ותמיד אפשר לספר אודותיה כמו גששי הלב המפענחים עקבות וסימנים וריח המכוונים אל ריחופה.
לספר על כל קשת הצבעים הנפרשת בין העבותות הכבדים ביותר לקורים הדקים כמו קרני אור.
הכי טוב הוא לספר דבר אחד בכל יום.
כמו שני זוגות עיניים שנפגשות ומבזיקות את אותו חיוך מסוים שצף ומבקיע מבפנים.
או מגע גב יד רך על לחי מתרפקת.
או הנשימה הנעתקת, הפעימה המדלגת והדם שאוזל או ממלא את הפנים כשמושא האהבה עולה מול העיניים.
כתבי דבר אחד בכל יום. היי בצד הנכון של הלב. הקשיבי בשקט והניחי לו ללחוש לך את סיפורו של אותו יום. עצמי עיניים. ואז כתבי אותו.
אחרי אינספור ימים וסיפורים תהיי כאותה ציפור.
.