.
הכל מים (אמר תאלס) או שאולי הכל אש (אמר הרקליטוס) אבל על הדברים החשובים באמת (אמר וויטגנשטיין) אי אפשר לדבר. אותם יש להעביר בשתיקה.
לא תמיד אפשר לנפות את הדיבור מתוך השתיקה. המים מים והאש אש אבל שום אקסיומה או טאוטולוגיה בעולם לא יכילו אפילו שבריר אינפורמציה ממה שמבט עורג אחד יכול להביע בשתיקה שלו.
כבר כמעט שכחתי איך העיניים שלך נפערות כשאת גומרת והקולות הבלתי רצוניים שנובעים ומתפרצים לך מכל הגוף הופכים לגרגור בלתי נשלט שעוד רגע יצרח וינאק את עצמו עד בוא הרעד ומופע הדמעות המלוות כמעט תמיד אורגזמה חזקה שבאה כמו גלי לבה דוקרים עמוק מתוך הרחם דרך המגברים היושבים בך במפתח הלב.
אין עוד מראה מפעים ומרתק כמראה הנשיות המגשימה את עצמה בנוכחות עוצמה לופתת. אין עוד כמראה הנקבה הנספגת ומוכרעת כך בתוך האנרגיה האימתנית הזאת שמשתחררת לעיתים בבת אחת ולעיתים באיטיות מענה לפי ההכתבה של הזכר המפרה את לבלוב כל הקצוות המתמלאים דם ורצפטורים ארוגניים והופכים את השפתיים, הפטמות והדגדגן לפירות כבדים המשתוקקים להיקטף.
מהי שליטה אם לא היכולת לשעבד לרצונך מהות שלמה הנמצאת מחוץ לך, מחוץ לגוף שלך ולהפוך אותה ליצור רועד ומתפתל כחלק בלתי נפרד מקצב הדופק שלך?
רק מי שחווה את הציות המטלטל וחש את ההתכווצויות החד-פעמיות האלה של כוס שמנוני ונוזל המתפוצץ לתוך כף ידו אחרי אדנות ארוכה וקשה יודע מהי עוצמת שליטה ומהו כוחה של היכולת לצמצם את העולם כולו להוויה מרוכזת אחת, לחור לופת ופועם שאין לו תכלית ויעוד זולת העונג שיש ביכולתו להעניק לזכרות הקשה המשפיטה ומשייכת אותו.
כבר כמעט שכחתי איך את גומרת כשאת נצמתת כך בתוך העוצמה שמשרגת את שנינו בריקוד מחשמל שמוציא מאיתנו הכל כשקצות האצבעות שלי מפיקים חשמל וקצות הגוף שלך סופגים אותו לתוכם ומפוצצים את העירום המפושק שלך כמו צעקה רוטטת וחיה ההופכת אנרגיה לחומר או ההיפך.
אנשי העץ מתמחים בבניית כלי נגינה שקבורים בתוך הגוף. קתרוסים המשמיעים כמו לחש-סירוניות מוזיקה שאינה נשמעת או נתפסת לאוזן אדם אך היודעת לבוא אל לב האדם ולעשות בו שידמע דמעות של געגוע בלתי נתפס. האוקיאנוס רובץ לו כחיה קדמונית עצומה ולוחש לנו חלומות ובין העצים הרוח שמופיעה יש מאין מאוושת בשערותיהן של פיות היער את אותו כאב צובט שמצמידים אל הלב כמו קונכיה על האוזן השרה חרש גלי זכרונות של ימים רחוקים.