.
הקונבנציה המקובלת מעדיפה את בני אור על פני בני חושך. ע"ע 'באנו חושך לגרש' ו/או 'אין חיטוי טוב כמו אור השמש' וכיוצא באלו פתקיות דהויות נעוצות על לוח השעם הוירטואלי על קיר המבואה של טרקלין הקלישאות.
אבל מה קורה כאשר האור איננו מסיר אלא מליט את המסכים הכבדים של השקיפות ומעוור תחת אשר יבָאֵר? מה קורה כאשר המסכה איננה אלא חלק בלתי נפרד מהפנים ואחורי הקלעים ניצבים בכאב בחזית וההיפך?
הסיפור שלפנינו מציג עלילה המהפכת את תפקידיהם הקלאסיים של האור ושל החושך כמו גם של האשליה והמציאות ושל העירום והחיפוי. על כרחנו אנחנו נסחפים אל מחוזות בהם ההיררכיה בונה מחדש את הערכים הישנים ומלמדת שהדברים אף פעם אינם מה שהם נראים.
מַסֵּכוֹת וּמָסַכִים.
בחושך גיששו דרכם דרך הפרוזדור המפולש שנפער מאחרי הדלת הישנה כשנכנסו כמו לרחם מתוך הסימטא הצרה והמושלגת בואכה המדרגות הלולייניות העשויות ברזל זקן שחרק תחת רגליהם ואחרי כן הוליך אותה בתקיפות דרך עוד מסדרון חשוך ועוד דלתות כבדות שהדהדו באזניה בקצב אחד עם פעימות לבה כשידו כל הזמן לופתת חזק את עורפה עד שהגיעו אל מה שנדמָה לה כאותה עליית הגג שסיפר לה עליה.
ריח של בגדים ישנים הציף את נחיריה ותחושת רצפת העץ שנאנקה תחת הליכתם ומגע וילונות כבדים הרגיעו מעט את הצמרמורות שבעורה.
אבל היא ידעה מה עומד לקרות ונחשי פתן כבדים התפתלו בסבך הקבור במורד בטנה.
הדגדגן שלה פעם.
הוא הדליק אור עמום ועוד אחד. מאותן מנורות שטווחן קצר אשר יוצרות הילה עמומה ומתח דק. מסביב למעגל האור הנמוך עמד חושך מעיק ומשהו באוויר העומד והלח הצמית אותה והקשה עליה לנשום. היא נלחמה על אויר. שפתיה התמלאו בדם והיו כבדות ופעורות ומשהו בתוך עורפה שמט את ראשה כמו היתה בובת סמרטוטים.
היא רעדה.
היא רעדה ללא מעצור עד אשר לפת באכזריות את שיערה וכפה את ראשה מעלה מסמא את עיניה בדמעות.
ואז הוא לקח אותה.
הוא לקח אותה בכוח ובבוטות ובגסות שהדהימו אותה, כי לא ידעה כאלה קודם. פניו לבשו ארשת של זאב טורף ועיניו היו כה קשות עד שלא העזה להביט לתוכן. הוא ציווה והיא צייתה, נשנקת ומרוגשת וכבושה.
היא נבעלה ונבזזה וחוּללה בכל אופן אפשרי, פוערת את עצמה לפקודותיו ודופקת את עצמה עבורו בכל מיני חפצים ואביזרים שציוה עליהם.
הוא היה קשה אליה וחוסר הרחמים שבלקיחתו הפך את ערוותה למעיין של בוץ רותח. המיטה חרקה והרצפה דפקה כמו מטרונום מקולקל כאשר הזדיינו בטירוף ותשוקה והוא דופק אותה וחובט בתוכה כמו בוכנה והיא צועקת מעונג וכאב בעודו מענה את פטמותיה.
בסוף, פערה עבורו את ישבניה וכאשר חדר באכזריות ובעל את חור התחת שלה כפה על ידה להיכנס תחתיה וציוה עליה לאונן.
כשגמר, גמרה אף היא בתערובת של אנקות, אנחות כבדות וצעקות שהפחידו גם אותה.
היא צנחה תחתיה גמורה, מוכרעת ומוכנעת ומרחפת כששמעה אותו אומר משהו.
איכשהו קלטה שהוא לא מדבר אליה ונפנתה ונשענה להביט בו, לא מבינה.
ואז, לצליל שריקות וצעקות בראבו נדלקו האורות באולם הקטן שמולם והקהל מחא כפיים בהתלהבות.
.
