.
יום אחד מהנצח.
אין כמו סטירה בהפתעה כדי להכניס אותך בשבריר שניה אל תוך החשמל. בפעימת זמן אחת ובלתי נתפסת את נזרקת לעולם ההוא שאת כל כך אוהבת אבל גם כל כך זהירה לגביו. לא בקלות את הולכת למחוזות השעבוד. יש בך עדיין חלקים שמתקוממים נוכח הגילויים על עצמך שאת מתוודעת להם תוך כדי שאת נלקחת ביד קשה. אכזריות כשלעצמה בלי ההקשר של הנגיעה ממש לא מדברת אלייך; למעשה גילויים של אכזריות סתמית דוחים ומכבים אותך. אלא שעדיין לא הצלחת לאפיין מתי זה ואיך זה שפתאום היד הקשה והנוהל האכזרי והבלתי מתפשר כן ממיסים אותך ומרטיבים אותך ואת מתפשקת בלי שליטה. עדיין לא הצלחת להבין איפה בדיוק עובר הציר הזה שמצית בך חשמל ומרטיט בך את הבטן התחתונה מבפנים והופך אותך ליצור שמבקש לזעוק את הכניעה שלו כך שתנקוב את הרקיע.
את יודעת שזה מתחיל בעיניים. אבל לא כל זוג עיניים. רק העיניים שלו. את יודעת שבכל העולם כולו ישנם אולי שניים שלושה אנשים שהמבט שלהם יכול לגרום לך להשפיל את שלך. ולהפוך אותך לכּוּס רוטט שמבקש להיקרע. אלה העיניים שטורפות אותך. שאומרות לך שאינך אלא שלל. בז לבוז אותו. את רק חור לדפיקה. ואת תתחנני שינהגו בך כך, ביד רומסת ומשפילה. וגם אז זו תהיה רק עצם שזורקים לכלב, אומרות העיניים. טובה שעושים לך אם את מתחננת יפה ואם נדמה למישהו שתמצצי הפעם בצורה עוד יותר מוצלחת מהפעם הקודמת.
את אשה גאה. יפה. מפלסת דרך מוצלחת בעולם הגברים הזה שרובם מוכנים ליפול לרגלייך. והנה בא הכובש וקצר אותך בחרמש רצונו וטירופו והפך אותך לאסקופה נדרסת.
ואת לא מבינה עד הסוף איך זה עובד ומה קורה שם ואיך את מרשה שזה יקרה.
אבל את יודעת שכשאת שם את חיה. בצעקות הכאב והתענוג שלך את שרה את חדוות החיים.
את יודעת רוב הזמן שאת חלק ממשהו שהוא גדול ממך.
אבל כשאת שם תמיד מגיע רגע – ולפעמים את מבינה את זה רק אחר כך, אחרי מעשה – רגע שבו כבר אינך חלק ממשהו גדול ממך אלא הנך בעצמך אותו המשהו הגדול.
יום אחד כמו כולנו את תמותי וגופך ימוג. אבל את הרי תחיי והפעימות יתמזגו עם הכוכבים והרגעים בהם היית והשתתפת בהוויית אותו משהו גדול ירצדו את אהבתך לנצח.
.
