מכתבים לקורדליה

.

כשהערפל נמוג, מתבהרות הצורות וניתן תוכן למחשבות והן מצטללות פתאום כמו צילום שנכנס לפוקוס והדופק שלך כמו מקליד את עצמו על מכונת יריה מתוך הורידים החוצה, אל פני העור המסומן והסמור שלך. לאט לאט את נרגעת ובעוד עוצמות הכאב והאורגזמות שוככות ושוקטות פנייך הרטובים מדמעות וזרע את מחבקת אלייך את היד שמתאכזרת אלייך; בחרדת קודש את מנשקת אותה ומתפללת שתהיה עוד ועוד קשה אלייך ותתבע אותך כרכוש, ככלי וכעבד ממין נקבה ותרשה לך לטבוע או ללכת לאיבוד בתוך גלי העוצמה שהיא מייצרת.

בָּכּוּס אַתְּ מְבִינָה.

אַתְּ נֶחְנֶקֶת וְלִיבֵּךְ

הַקָּטָן דּוֹאֶה בּוֹ,

מִתְבַּקֵּעַ

כְּמוֹ צִיפּוֹר

מְפַרְפֶּרֶת

הַפּוֹעֶמֶת וְרוֹגֶשֶׁת

בְּיַד חַמָה

וְאוֹסֶרֶת,

לָפוּת וְמַצְמִית

אֶת כָּל סַרְעָפוֹתַיִּך.

אַתְּ נִרְאֵית וְנוֹדַעַת

אֲךְ

אֵינֶך רוֹאָה

אַתְּ

תְּלוּיָה בֵּין שָׁמַיִם

וָתְהוֹם.

בָּכּוּס אַתְּ מַרְגִּישָׁה

אֶת הַדָּם מַכֶּה כְּמוֹ

מִבַקֵשׁ לְמְרוֹד

וְגוֹדֵשׁ מִבִּפְנִים

וְעוֹלֶה

וּמֵצִיף אוֹתָךְ

וּמֵאִיר אוֹתָךְ

וּמוֹתִיר אוֹתָךְ

נְמֵסָה  וְרוֹגֶשֶת,

עֵינַיִיך רוֹעֲדוֹת

את עֵירוּמֵּךְ

כְּשֶׁאַתְּ בְּלִי עוֹר

וְתַכְרִיכִים

וּמְתוֹם.

יֵש בָּךְ רֶחֶם וּפֶה וְגָרוֹן

וְזְרָמִים עָזִים מְעַוְותִּים

בְּבִטְנֵךְ

פְּקַעַת עֲצַבֵּי תּשׁוּקָה

וְתְחִינָה.

אַתְּ רוֹצָה לִהְיוֹת קִיבּוּל

אוֹ בַּיִת

לַזֶּרַע, לַפְּרִי,

לַזַּיִן שֶׁאַתְּ עוֹבֶדֶת

כְּמוֹ כּוֹהֶנֶת גְּדוֹלָה  מְגַשֶּׁשֶת

אֵצֵל הַמִּזְבֵּחַ

סוֹמֵאת,

סוֹגֶדֶת

לַקּוֹל,

רְצוּעָה בְּאָזְנָה

עַד תּוֹם.

.