מפה ומשם

כבר כתינוקות אנחנו לומדים שכאב זה דבר רע שצריך להיזהר ולהתרחק ממנו. תינוק שיושיט יד למקום חם יירתע בבהלה ויזהר לא להושיט את ידו שוב לאותו מקום, גם מאש התינוק לומד מהר מאוד להיזהר. ככל שאנחנו גדלים אנחנו יותר ויותר מטמיעים בתוכנו שכאב זה דבר רע שמוטב להשתדל כמה שפחות להיתקל בו.

אין אדם שלא חווה במהלך חייו כאבים, כתוצאה מנפילה לא מוצלחת, רופא שיניים ועוד. רובנו ככולנו מקבלים את הכאב מחוסר ברירה אבל משתדלים להבא להימנע כמה שיותר מלחוות זאת שוב. הרתיעה מהכאב וההתייחסות אליו כאל דבר רע מוטמע עמוק בתוכנו מיום היוולדנו.

אין זה פלא שאחד הדברים שהכי קשים לאישה, שבוחרת להיות נשלטת, זה להשלים ולקבל את הכאב, כמובן מי שמזוכיסטית מטבעה למדה במהלך חייה לאהוב ולחפש את הכאב ואז עבורה הכאב שכרוך בלהיות נשלטת מהווה בונוס ולא גורם מרתיע.

במהלך חיי כשולט דיברתי עם הרבה נשים שהחליטו לבדוק את נושא השליטה והיססו אם להיכנס לזה או שלא, הדבר שהכי הרתיע אותן זה הכאב שכרוך בלהיות נשלטת,יש כאלו שגם אחרי שנכנסו שמו כאב כגבול עבורן. כמובן שונילים לא מבינים את עניין הכאב וזה אחד הגורמים העיקריים שרואים במי שמתעסק בבדסמ סוטים ומופרעים.

גם נשלטות ותיקות שלמדו לאהוב את הכאב וליהנות ממנו, לפחות אצל חלק מהן, קיים מעין "רגש אשמה" על כך והרגשה שיש להן סטייה לא טבעית מעצם ההנאה מהכאב שמוענק להן ע"י השולט בהן.

כאשר אני "נתקל" בנשלטת חדשה או בונילים ועולה שאלת הכאב שכרוך בלהיות נשלטת אני עונה בצורה כזאת.

אני מתחיל בשאלה : האם את מסכימה איתי שמעשה אהבים בין זוג אוהבים הוא אולי אחד הדברים הכי נפלאים שיש בעולם? כמובן שכל אחת תענה בחיוב על שאלה כזאת.

אני ממשיך ושואל: האם את מסכימה איתי שאונס זה אולי אחד הדברים הכי נתעבים ובזויים שקיימים בעולם? כמובן שגם על שאלה כזאת כל אחת תענה בחיוב.

אז אני ממשיך, אם נתעלם לרגע מרגשות ונתייחס רק לצד הטכני אז מעשה אהבים ואונס, מהבחינה הטכנית בלבד, היא אותה פעולה, גבר חודר לגוף של אישה. בכל זאת למרות שזאת אותה פעולה מהבחינה הטכנית, ההבדל בניהם הוא שמים וארץ, מעשה אהבים הוא הנפלא ביותר שקיים בעוד שאונס הוא הנתעב ביותר שקיים.

כך בדיוק ההבדל בין הענקת כאב משולט לנשלטת שלו לעומת אישה מוכה. הענקת כאב משולט לנשלטת שלו, למי שזה מתאים, זה דבר נפלא ומרגש ביותר בעוד שהכאת אישה זה דבר נתעב ובזוי. כל ניסיון להשוות בניהם זה כמו לקרוא למעשה אהבים בין זוג אוהבים אונס.

חברים יקרים, אתר החדשות של רשת CNNהעלה לדיון את השאלה האם יש לנקוט צעדים נגד
מדינת ישראל בעיקבות האירועים האחרונים, כנסו ללינק והצביעו בהמוניכם NO! כולם
להצביע "לא".הסקר נימצא בתחתית העמוד http://edition.cnn.com/WORLD/ כולם להעתיק את
הסטטוס לעצמם - סטטוס שרשרת!" או לשלוח את הדף לכל החברים שלכם לדף זה אין שום
מטרות רווח...

כל הניסיונות שלי לשכנע אותה לעזוב את אותו מאסטר גם בלי שחרור רשמי עלו בתוהו. היא פשוט סירבה. היא סיפרה לי שאין לה את הכסף לשלם לו ורמזה לי שתשמח אם אעזור לה להשתחרר. אמרתי לה שאין מצב שאני אקנה שפחה גם אם המחיר יהיה שקל אחד, אין מצב שאני אשלם על קנית שפחה. היא נעלבה, או העמידה פנים של נעלבת והקשר בנינו נותק.

כל מילות האהבה, כל הרצון האדיר שלה להיות שפחה שלי ולהשתחרר מאותו מאסטר, בבת אחת נעלמו ברגע שהתברר לה שהיא לא יכולה לשכנע אותי לשלם את מאה האלף שקל עבור "שחרורה".

כמובן שנעלבתי, שאלתי את עצמי האם באמת הכול היה רק הצגה? האם כל מילות האהבה בטלפון ובמסנג'ר היו רק העמדת פנים? האם באמת מישהו חושב שיכול לעשות לי תרגיל עוקץ כזה? מי עומד מאחרי תרגיל העוקץ הזה? היא? אותו מאסטר? או שניהם יחד?

החלטתי לבדוק את העניין ולנסות לרדת לפשר התשובות לשאלות שניקרו במוחי. יצרתי איתה קשר שוב והחלטתי להשליך חכה ולראות אם הפיתיון ייתפס.

אמרתי לה שאמנם אני לא מוכן בשום אופן לקנות שפחה, אבל חשבתי על העניין ואולי אסכים לתת לה את הכסף ומה שהיא תעשה בו זה ענינה. הפיתיון נתפס, הדג עלה בחכה. בבת אחת כל הכעס שלה עלי נעלם כלא היה והכול חזר לקדמותו.

חזרו מילות האהבה והשייכות, היא חזרה לספר לי עד כמה היא רוצה להיות השפחה שלי, אפילו ביקשה שניפגש ונלך יחד למסיבה. אמרתי לה שאלך איתה בתנאי שהיא תבטיח לי שאחרי זה היא לא תחזור לאותו מאסטר בין אם תקבל שחרור או שלא. היא סירבה להבטיח ולכן לא נפגשנו.

בימים הבאים היא שוב ושוב ניסתה לשכנע אותי לדבר עם אותו מאסטר, היא טענה שהוא כמו אבא דואג רוצה להיות בטוח שהיא עוברת לידיים טובות. שאלתי אותה אם תמורת מאה אלף הוא מוכן לוותר על הדאגה שלו? והיא במקום לענות נעלבה וטענה שאני סתם משמיץ את אותו אחד.

אמרתי לה שאין לי בעיה לדבר עם אותו מאסטר בתנאי אחד וזה ששום נושא כספי לא יעלה בשיחה. על זה היא השיבה שהיא לא יכולה לקבוע עבורו על מה שהוא ידבר וכמובן שכתוצאה מכך גם לא דיברתי עם אותו מאסטר.

כתבתי לה מייל ארוך עם השתלשלות העניינים עד כה והפצרתי בה לעזוב את אותו אחד גם בלי שחרור. התוצאה שקיבלתי ממנה תשובה שנאסר עליה להמשיך לדבר איתי ומעכשיו עלי לפנות ישירות לאותו אחד בצרוף המייל שלו. כמובן שאפילו לא טרחתי לכתוב לו.

זהו, הקשר נותק וסימני השאלה נשארו. האם כל מילות האהבה והרצון להיות שלי היו רק משחק? האם היא הייתה שותפה לתרגיל העוקץ? האם קיימים עוד אדונים שמנצלים את התלות של השפחה בהם לסחוט אותה?

אין לי שום כוונה לחשוף אותה או את אותו מאסטר, היא דמות די מוכרת ומעורכת בקהילה ואין לי שום כוונה לפגוע בה. צר לי עליה על שנגררה לתרגיל מלוכלך כזה.

למחרת בערב היא נפגשה עם אותו מאסטר ברשותי על מנת לבקש שחרור מוחלט. אמנם היא טכנית הייתה עם אותו מאסטר כבר כמה שנים ארוכות, אולם במהלך כל אותם השנים הייתה עם כל מיני אדונים כשפחה שלהם לתקופות קצרות או ארוכות. למיטב הבנתי אותו מאסטר היה מודע לכך ולמרות שהייתה עם אדונים אחרים כשפחה, כל אימת שאותו מאסטר החליט הוא פשוט השתמש בה.

הפעם זה היה אמור להיות שונה, הפעם היא הייתה אמורה לבקש שחרור מוחלט ותמידי על מנת להיות שפחה שלי. כשהרשתי לה להיפגש עם אותו מאסטר, לי זה נראה כמשהו טכני גרידא מאחר והייתי מודע לרצון העז שלה להיות השפחה שלי. אולם המציאות טפחה על פני והותירה אותי המום בלי יכולת להסביר לעצמי מה בדיוק קרה.

אחרי הפגישה עם אותו מאסטר היא טלפנה אלי ואמרה לי שהיא סיימה את הפגישה ושהיא הולכת להסתובב קצת ולהיפגש עם חברה. לי היא נשמעה מבולבלת והייתי סקרן לשמוע מה קרה באותה פגישה. ציוויתי עליה לחזור הביתה ולעלות למסנגר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא לא צייתה לי, לקח לה כמה שעות לחזור הביתה.

כשחזרה שאלתי לגבי מה שקרה באותה פגישה. היא סיפרה לי שנפגשה ודיברה איתו וביקשה ממנו שחרור מוחלט שלה, לדבריה אותו מאסטר התנה את השחרור שלה בכופר בסך מאה אלף שקל והוא מוכן לעשות לה "הנחה" ושתשלם לו "רק" חמישים אלף שקל תמורת הסכמתו לשחררה.

בהתחלה לא לקחתי זאת ברצינות יתרה, אמרתי לה שבין אם הוא מסכים לשחרר אותה ובין אם לא היא יותר לא חוזרת להיות שפחה שלו, אחרי הכול אנחנו חיים במאה העשרים ואחת ולא בימי הביניים. להפתעתי היא ענתה לי שזה בלתי אפשרי ואותו מאסטר צודק בדרישה שלו כי הוא חינך ואילף אותה ומגיע לו תמורה על כל המאמצים שהשקיע בה.

נכנסנו לויכוח ארוך אם היא רשאית להשתחרר גם בלי שאותו מאסטר ייתן לה רשמית שחרור או שלא. כל המאמצים לשכנע אותה כשלו היא נשארה איתנה בדעתה שאם תעזוב בלי שחרור רשמי היא תבגוד במהות שלה כשפחה ואת זה היא לא יכולה לעשות.

ניסיתי להסביר לה שאותו מאסטר מנסה לסחוט כספית אותה ואסור לה להיכנע לסחיטה כזאת. אני לא עו"ד ולא יודע אם זאת עבירה פלילית המעשה שאותו מאסטר עשה, אבל גם אם לא, מסריח זה בטוח. היא טענה שאני סתם משמיץ אותו והיא לא מוכנה לשמוע השמצות כאלו ממני והשיחה הסתיימה בריב רציני.

זהו להפעם, המשך העלילה על כל ההתפתחויות שבה בקרוב.

הסיפור שאני הולך לספר כעת נשמע מטורף לחלוטין, הבעיה שהוא אמת לאמיתה אם כי מספר פרטים טכניים שונו על מנת למנוע זיהוי.

זה קרה לפני מספר שנים כשהייתי בין פרידה משפחה לחיפוש שפחה חדשה. נתקלתי בניק שלה בצאט כאן בכלוב והתפתחה בנינו שיחה. זה היה פשוט מדהים, משהו שמעולם לא קרה לי בעבר וספק אם יקרה שוב. כבר אחרי כמה דקות של שיחה נוצרה בנינו כימיה אדירה וקירבה שלא חשבתי שיכולה להתפתח תוך דקות מעטות, הרגשתי כאילו ופגשתי את הנפש התאומה שלי.

אותה אחת היא שפחה מאוד מנוסה ומוכרת בקהילה ולכן טשטשתי פרטים טכניים. היא ידועה כאחת שלא קל להכניע אותה אולם בשיחה הזאת איתי גם היא כנראה חשה כמוני ולא עבר זמן רב והיא התחילה לפנות אלי באדוני ולבקש רשות לעשיית דברים. מהר מאוד עברנו למסנגר והקשר רק הלך והתהדק.

שנינו הינו מאושרים בקשר שנוצר ובמשך כמה ימים שמרנו על קשר הדוק במסנגר ובטלפון כשהיא שולחת לי דו"ח יומי ומבקשת רשות על תוכניות. הקשר והאהבה פשוט פרחו ושנינו ביטאנו זאת מכל הלב.

אולם בעיה אחת התעוררה שבהתחלה לא ייחסתי לה חשיבות וראיתי בה רק מכשול טכני. היא סיפרה לי שיש לה מאסטר כבר כמה שנים, שהיא לא בקשר רציף איתו אולם מרגישה כשייכת לו כי הוא הכניס אותה לעולם הבדסמ ולימד אותה להיות שפחה. בנוסף יש לה אדון שהיא במערכת יחסיים איתו שבלי קשר אלי עומדת בפני סיום.

את המערכת עם אותו אדון היא סיימה למחרת והייתה אמורה להיפגש עם אותו מאסטר על מנת לבקש ממנו שחרור לתמיד. אני מבחינתי לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות כי ראיתי בזה יותר עניין טכני מאשר מעשי . היא כמובן ביקשה רשות להיפגש עם המאסטר ולבקש את השחרור ובלב חפץ הרשתי לה.

באותם ימים לא נפגשנו למרות שהיא ביקשה, מאחר והסברתי לה שאפגש איתה אך ורק אם תבטיח לי שאחרי הפגישה איתי לא תיכנע לאף אדם אחר מלבדי, כי אין מצב שאקבל כניעה של שפחה שלי לאחר. שפחה שלי שתיכנע לאחר באותו רגע תפסיק להיות שפחה שלי ולעולם לא תוכל לחזור להיות שפחה שלי.

היא אמרה שלא תוכל להבטיח לי דבר כזה לפני שתקבל את השחרור המוחלט מהמאסטר שהיא בקשר איתו כבר מספר שנים ושזה עניין של כמה ימים ואין לה ספק שהיא תקבל את השחרור המוחלט.

את המשך הסיפור אכתוב בקרוב והוא מדהים ללא כל ספק.

מספרים על, ג'ורג' ברנרד שאו, הסופר והמחזאי האירי שיום אחד ניגש לאחת הנשים היפות ביותר בלונדון ושאל: "תסכימי לשכב איתי"? אותה אישה ענתה בהחלטיות: לא!!!

הוא המשיך ושאל: תמורת מליון לי"שט תסכימי לשכב איתי? היא הביטה בו וענתה: בהחלט כן!!!

חייך ג'ורג' ברנר שאו ואמר: מה את, כבר הסכמנו כעת מה שנשאר זה להתמקח על המחיר.

נזכרתי בסיפור הזה כשחשבתי על אהבה שנקנת בכסף ונעלמת כשהמחיר לא מתאים.

מישהי שאלה אותי לפני כמה ימים, מדוע אני לא הולך למסיבות של "הקהילה" ? מדוע אני לא משתתף בפליי פארטי? אני חושב שראוי יותר שאענה על כך בבלוג.

מבחינת השקפת עולמי מערכת יחסיים בין אדון ושפחה היא מערכת זוגית לכל דבר, בדיוק כמו מערכת יחסיים ונילים, ההבדלים הם בעוצמות ובצורת הביטוי. קודם כל מדובר בבני אדם, גבר ואישה וברצון הדדי שלהם להיות במערכת זוגית יחד.

על מנת שמערכת כזאת תחזיק מעמד, היא, לפחות מבחינתי, אמורה להתבסס על שני יסודות מוצקים וחשובים שבלעדיהם המערכת הזאת נידונה לכישלון במוקדם או מאוחר. היסוד הראשון זה אהבה כנה ואמיתית בין השפחה לאדון ובין האדון לשפחה. בלי הבסיס של אהבת אמת בין שני הצדדים (ולא כפי שנהוג הרבה כאן שזה רק מהשפחה לאדונה) כל המערכת הופכת לטכנית וככזאת היא מועדת מראש לכישלון קרוב. אם אוהבים באמת ולא כמילה סתם שנאמרת לסבר את האוזן, שום מכשול לא ימנע או יעצור את המערכת מלהתקיים.

היסוד השני ואולי החשוב יותר הוא חברות אמת בין שני הצדדים. בלי פתיחות וחברות אמיתית גם האהבה תפרח לה דדך החלון. גם חברות אמת חייבת להיות משני הצדדים, מצד השפחה כלפי אדונה ומצד האדון כלפי שפחתו.

כשאני מחפש שפחה, אני לא מחפש סמרטוט, אני לא מחפש שפחה שמוכנה להיכנע לכל אחד, לא מחפש שפחה שעבורה להיכנע זה מובן מאליו. כשאני מחפש שפחה אני מצפה ממנה להיות גאה ובוטחת בעצמה, מישהי שעבור כל העולם תהייה מלכה ותיכנע רק לי.

אין מצב שאני אסכים ששפחה שאיתי תיכנע לאדם אחר, אני מצפה שהיא תיכנע אך ורק לי מאהבה ורצון ולא בגלל שהיא חסרת עמוד שדרה. ביום ששפחה שאיתי תסכים להיכנע לאחר, בין אם היה זיון ובין אם לא, באותו היום היא תפסיק להיות השפחה שלי.

מבחינת השקפת עולמי, כל מה שקורה ביני ובין השפחה שאיתי זה אך ורק ביני ובינה ולא מופע ראוה לשעשע אחרים. אין לי שום עניין או צורך להוכיח למישהו או מישהי את יכולת השליטה שלי או את כניעת השפחה כלפי. לצערי רוב אלו שנמצאים "בקהילה" חושבים אחרת.

אין בכוונתי למתוח ביקורת על אחרים ואיש הישר בעיניו ינהג. אולם לי אין עניין לבוא לראות "אדונים" מרשים לאחרים להצליף בשפחות שלהם והרבה פעמים אפילו מעל ומעבר להצלפות.

אני מפרסם כאן משהו שקיבלתי במייל, כלשונו.



מה שנכון - נכון !!

קראו איזו תגובה מדהימה השיבה מישהי לערבייה מחיפה שטענה שארץ ישראל היא של העם הפלסטיני -

הכתבה "ליברמן, אנחנו עוד נדרוך עליך " ותגובתה של ערבייה ישראלית בשם
סמר לכתבה זו הביאו את הגולשת דרורה להגיב

זה מה שסמר(הערביה מחיפה) כתבה:

אנחנו לא ערביי ישראל...אנחנו פלסטינים אזרחי מדינת ישראל. והאזרחות שלנו היא דבר טכני הכולל דרכון ותעודת זהות ישראלים שאנחנו מציגים עפ"י בקשת המוסדות המבקשים. ל-נ-ו יש לאום ולפיו אנחנו פלסטינים ערבים. אנחנו לא ערביי המדינה הזו, ואנחנו לא מסכימים להיות מיוחסים לה כלל וכלל. א-ת-ם חסרי לאום. ל-כ-ם יש דת שקוראים לה יהדות!!ואתם משתייכים לה, ותו לא!!! היצירה היחידה שלכם היא השפה העברית. מלבדה, א ין דבר אחד שהצלחתם ליצר תוך ה-58 שנים ששהיתם פה ככובשים על אדמתו של עם אחר!!.אתם פשוט עם בלי תרבות, ובלי שום עבר שמצדיק התגאות בו. אתם פשוט פרטים שנאספתם מהגלות, הגעתם בחוצפה, כדי לממש את זכותכם להגשמה עצמית, על חשבונה של הזכות הזו של עם אחר. את השלום נוסח רבין רצחתם לנצח! אז ....תתביישו לכם, כי לנו כבר אין מה לדבר איתכם. ואני נמנעת פה מכל הכללה גורפת. לי יש חברים יהודים שהם כמו אחים שלי, ואני מוקירה אותם מאד, אבל ישנם עמים שכדי להתקיים שוללים את קיומו של עם אחר.

וזו תגובתה של דרורה:

סמר מחיפה,
אין במדינת ישראל או בשטחי ארץ ישראל אף לא ערבי אחד שאין לו ארץ מולדת ערבית (ועל כן אתם ערבים ). פלשתם / זלגתם / חדרתם - לארץ ישראל בחסות, עידוד וגיבוי הכובש העותמני והכובש הבריטי אך לא הפכתם עקב כך לבעלים או ריבונים .
פתחי את מפת העולם, ערביה מישראל. תגלי ששטח המדינות הערביות (22) גדול משטחה של יבשת אירופה, ושטחן של כל המדינות המוסלמיות (56) מכסה כשליש מכדור הארץ. שטח אדיר שאין לתארו. משאבים של נפט ועושר לאין חקר .
אז על פניו נראה שזה ממש בסדר שלעם היהודי תהיה מד ינה אחת קטנטונת משלו, מבלי שיהיה עליו להתחלק בה עם עוד עם ערבי מוסלמי, לא ?
ובואי ואומר לך כמה מילים על ה"עם" הפלסטיני. אתם אינכם עם. אתם פיקציה מוסלמית שמטרתה אחת ויחידה - לכבוש את ארץ ישראל.

נתחיל עם השם שלכם :
הרומים שכבשו את ישראל קראו לה כחלק מאקט הכיבוש 'פרוביניקה פלשתינה' - על שם הפלישתים שישבו בערי החוף הישראליות . הפל ישתים היו יורדי ים אדומי שיער שהגיעו לחופי ישראל _מ_א_י_ר_ו_פ_ה_ ונעלמו מאזורנו כ-1600 שנה לפני הולדת מוחמד .
אין לערבים שמקורם בחצי האי ערב כל קשר לפלישתים - לא גנטי, לא דתי, לא תרבותי, לא היסטורי ולא גיאוגרפי. אתם ערבים ולא פלישתים. באותה מידה יכלו הרומים לקרוא לישראל פרוביניקה שוויצריה. האם זה היה הופך אתכם לשוויצרים ?

ואשר לארץ ישראל, סמר מחיפה .
תבחרי כל תיעוד היסטורי, כל מפה היסטורית, כל היסטוריון מקובל ע"י האקדמיה הבינלאומית שיראה לנו איפה פלסטין, מתי הייתה אי פעם בהיסטוריה האנושית מדינה או ארץ שנקראה פלסטין, מתי היה אי פעם בהיסטוריה האנו שית "עם" שקראו לו העם הפלסטיני, מי אתם, מאין באתם ומה הקשר שלכם לשטחי ארץ ישראל. לא מצליחה למצוא אף לא פרט אחד בשום מקום בעולם, כולל לא אצל חוקרים מוסלמים וערבים (כולל הקוראן שבו ארץ ישראל נקראת 'ארץ ישראל, ארצו של עם ישראל') שיאשש את טיעונייך .
יש תיעוד בריטי מתקופת המנדט הבריטי, תיעוד תורכי מ התקופה העותמנית, תיעוד של כל הכיבושים שהיו על ארץ ישראל - אין זכר לא לעם פלסטיני ולא למדינה פלסטינית .
ובכן, בואי נסכם שאם תמצאי כל תיעוד שהוא (שאינו חלק מהתעמולה הפלסטינית המשנה עובדות היסטוריות בדיעבד) - להיותכם וקיומכם בארץ ישראל - כבר יש לנו משהו להתחיל ממנו ..
אתם צביר מקרי של פלגים ופלנגות מרחבי העולם המוסלמי, השונאים זה את זה כמעט . . . כמעט כמו שאתם ש. זה למעשה הדבר היחידי המאחד אתכם - השנאה לציונים. זה בסיס עלוב ביותר לכונן על גבו עם !
ב-1948 היה מספר הערבים שישבו בארץ ישראל זהה למספר היהודים שישבו בארצות ערב .
המאה העשרים הייתה מאה של הגירה וחילופי אוכלוסין על פני כדור הארץ כולו . כל היהודים מארצות ערב היגרו למולדתם ישראל. כל הערבים מישראל היו אמורים להגר חזרה לארצות מולדתם הערביות

.. לא רק שלא עשיתם כך - המשכתם להסתנן ולחדור לשטח ישראל בכל צורה מתוחכמת שאפשר להעלות על הדעת, ושמדיניותה הרופסת של מדינת ישראל אפשרה לכם .
למעשה יש לכם היום מדינה פלסטינית, היא ירדן. אבל אתם רוצים לעצמכם שלוש פלסטין - ירדן , "פלסטין החדשה" שתקום ברצועת עזה והגדה, וכמובן שערביי ישראל המזהים עצמם כפלסטינים ימשיכו להתגורר בישראל ויביאו אליהם עוד ועוד "אחים" פלסטינים מרחבי העולם. כך שבעוד עשור או שניים יהיו היהודים מיעוט בארצם וגם ישראל תהפוך לפלסטין. לא מתאים לנו .
ולכן זה מה שבסופו של דבר יקרה, גם אם השמאל שלנו מפזר אשליות הממלאות את ליבכם תקווה גדולה: יהיה עליכם לחזור לארצות מולדתכם. זה יקרה או בטוב או בחרב .
במשך השנים (עם ההתיישבות הציונית) אימצתם לעצמכם את האתוס היהודי, כלומר - קדושת ירושלים וזכות השיבה לציון. אמנם בניתם מסגד במרכז קודש הקודשים היהודי (מנהג מוסלמי נפוץ בעולמנו), אך עירכם הקדושה היא מכ ה ולא ירושלים וזכות שיבה יש לכם רק למולדתכם הערבית ולא לציון .

לסיכום, אפנה אותך לספר חביב ומלא הומור. שמו "מסע תענוגות בארץ הקודש" והוא נכתב ע" י סופר בשם סמואל לונגהורן (הידוע בכינויו מרק טווין) ב -1867. הוא סייר בישראל לאורכה ולרוחבה . הוא לא ראה כאן לא פלסטינים, לא בוסתנים מוריקים, לא כפרים ערביים, לא ערים שוקקות. כלום. הוא ראה ומתאר עזובה, ביצות, כולרע, קדחת, חולות . "ארץ הבכא", כך הוא כינה את ארץ ישראל . כל מה שיש כאן, גן העדן הזה הנקרא ישראל – בנה הגניוס היהודי . אין פלא שאת ואחייך חומדים אותו !

ואם את יושבת בביתך המחובר לחשמל ומקלידה תשובה במחשב, זה כי הציונים סידרו כאן מדינה המאפשרת לך לחיות ברמה שונה לחלוטין משל 99% מאחיותייך במדינות ערב .

אזרחית יהודייה ישראלית, בעלת המקום

יישר כח עם ישראל!!

אני מה שנקרא פאטליסט, כלומר מאמין שדברים לא קוראים סתם כך, שישנה סיבה שדברים קוראים. מצד שני אני בהחלט לא דתי, אפילו לא מאמין בקיומו של האל, בלי כל קשר לאיזה אל הכוונה, יהודי, נוצרי מוסלמי או הינדי. כמובן שאני מכבד כל אדם שבניגוד אלי כן מאמין בקיומו של האל, בלי קשר לאיזה אל הוא מתפלל. אני נוהג ללכת לפי הכלל "איש באמונתו יחיה", כלומר חייה ותן לחיות.

אנשים שלא מאמינים בקיומו של האל נוהגים לקרוא לזה "כוח עליון" או "גורל" אני לא אוהב את שני הביטויים האלו אבל כרגע אשתמש בביטוי גורל.

מצד שני אני לרגע לא חושב שאין לנו זכות בחירה ואנסה להסביר בדוגמא: נניח שנקלעתי למסיבה שלא הייתי מתוכנן להגיע אליה ופגשתי שם מישהי שמצאה חן בעיני ואני בעיניה. עד לכאן אני מאמין שזה לא קרה סתם במקרה, משהו, שלא אכנס כרגע להגדרה של מה הוא אותו משהו, גרם לי להגיע לאותה מסיבה ולפגוש באותה מישהי.

עד לאותה נקודה של הפגישה מה שהניע את כל זה היה מה שנקרא גורל, מכאן מה אעשה עם זה ואיך היא תגיב זה כבר החלטה שלי ו/או שלה בלי קשר להתערבות הגורל.

אם אסכם אז אומר שההזדמנות זה גורל, אם ננצל אותה או לא, החלטה ריבונית שלנו.

אני שומע הרבה פעמים אנשים שאומרים שלא היה להם מזל בחיים, שלא היו להם הזדמנויות להצליח. מבחינתי זאת שטות מוחלטת. לכל אדם יש לפחות פעם אחת בחיים (לרוב יותר מפעם) להצליח בגדול, להשיג את המטרות של חייו.

יש דברים שמונעים מרובנו לנצל הזדמנויות כאלו. שיקול דעת לא נכון להבחין בהזדמנות. הפחד לקחת ולתפוס את ההזדמנות מחשש להיכשל והסיבה העיקרית זה שההזדמנויות הטובות ביותר מגיעות כשיש לנו את כל הסיבות בעולם לוותר על הזדמנות, בזמנים שהכי פחות נוחים לנו לקחת את ההזדמנות.

לפי השקפת עולמי כמו שיש תמורה הולמת אם ננצל את ההזדמנות, למרות כל הסיבות לוותר, כך יש גם מחיר לאי ניצול הזדמנות. המחיר עבור ויתור על הזדמנות עומד ביחס שווה לתמורה שהייתה אמורה להתקבל אילו ניצלנו את אותה הזדמנות.

קחו לדוגמא נשים רווקות באמצע שנות השלושים שלהן שמחפשות נואשות מישהו להתחתן איתו ולהקים בית. אין לי ספק כלל שאם אותן נשים יביטו ביושר אחורה על עברן אז לרובן ככולן הייתה לפחות הזדמנות טובה אחת להיות היום נשואה עם ילדים. אבל לכולן הייתה "סיבה טובה" להיפרד ומאז עד היום הן משלמות את המחיר על הטעות הזאת.

כל אחד ויום הזיכרון שלו. כמעט ואין אדם בארץ שלא מכיר מישהו שנפל, או לפחות אבא, אימא, אח ,אחות, בן, בת של מישהו שנפל. קשה לאדם לחוש כאב ואבל בצורה כללית ומופשטת ולכן רובנו מעדיפים להיזכר בנופל שהכרנו אישית או לפחות מישהו ממשפחתו.

כמובן שאי אפשר להשוות אבל כללי לאבל אישי. אבל של בן או בת שגדלו ללא אבא, של אישה שאיבדה את אהוב נעוריה, של הורים שקברו את בנם. סיפרו לנו שטוב למות בעד ארצנו, אין שטות גדולה מזה. מוות אף פעם לא יכול להיות טוב, הוא יכול להיות כואב יותר או פחות, מקסימום יכולים להיות אדישים למוות, אבל טוב?

כל אחד ויום הזיכרון שלו, כל אחד והאבל הפרטי שלו. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אני מתאבל על חברי ילדות שנפלו, חברים לספסל הלימודים ובעיקר על חברים ששרתנו יחד ונפלו לידי.

הזיכרון קשה וכואב, המראות של חברים לנשק שנפלו לידי חוזרים ועולים............

יהי זכר כל הנופלים במערכות ישראל ברוך.