מפה ומשם

כל אחד ויום הזיכרון שלו. כמעט ואין אדם בארץ שלא מכיר מישהו שנפל, או לפחות אבא, אימא, אח ,אחות, בן, בת של מישהו שנפל. קשה לאדם לחוש כאב ואבל בצורה כללית ומופשטת ולכן רובנו מעדיפים להיזכר בנופל שהכרנו אישית או לפחות מישהו ממשפחתו.

כמובן שאי אפשר להשוות אבל כללי לאבל אישי. אבל של בן או בת שגדלו ללא אבא, של אישה שאיבדה את אהוב נעוריה, של הורים שקברו את בנם. סיפרו לנו שטוב למות בעד ארצנו, אין שטות גדולה מזה. מוות אף פעם לא יכול להיות טוב, הוא יכול להיות כואב יותר או פחות, מקסימום יכולים להיות אדישים למוות, אבל טוב?

כל אחד ויום הזיכרון שלו, כל אחד והאבל הפרטי שלו. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אני מתאבל על חברי ילדות שנפלו, חברים לספסל הלימודים ובעיקר על חברים ששרתנו יחד ונפלו לידי.

הזיכרון קשה וכואב, המראות של חברים לנשק שנפלו לידי חוזרים ועולים............

יהי זכר כל הנופלים במערכות ישראל ברוך.