|
|
|
פוסט 535 שדווח והוסר אוטומטית, חזר כעת לאויר.
לידיעת כל מי ששלח וידוי אשר טרם התפרסם:
ראשית כל, הצטברו לא מעט וידויים ולוקח לנו יותר זמן מהרגיל לפרסם אותם.
שנית, חשוב לנו להזכיר שוידויים הכוללים אאוטינג (שלילי או חיובי, ישיר או מרומז בר זיהוי) לא יפורסמו.
רענון של כמה הבהרות חשובות ותשובות לגבי מה יפורסם, מה לא ועוד כמה פנינות - ניתן לקרוא כאן
650 אלף שקל בשנה לפני בונוסים, רכב, תנאים פנסיונים וכל מיני תוספות.
לא האמנתי שאני מסוגל להגיע לרמות שכר כאלו והגעתי.
מן הסתם אני לא יכול לומר או לספר את מהות החוזה לאיש כי אני חתום על הסכם סודיות אז נראה לי שתא הוידויים זה מקום אידיאלי. אז בסודיות אני צורח את מה שאני לא יכול לומר לאיש.
לא רציתי לכתוב את זה אצלי בבלוג כי אין לי כח נפשי לספוג את הביקורות והשיפוטיות שלכם.
זאת פעם ראשונה שאני כותבת כאן. הפוסט הזה מופנה למישהו ספציפי שכרגע חסמתי, ואם הוא יקרא אני בטוחה שידע שזה הוא. וזאת המטרה.
אתם יודעים שפעם רציתי להתאבד? חלק בי עדיין רוצה. כל הזמן.
החלק הזה הולך ותופס יותר מקום אצלי בתקופה האחרונה. בערך בשלושת החודשים האחרונים זה הולך ומתחזק ואני הרבה פעמים מרגישה שאני על הקצה.
אני יודעת שאולי זה לא נראה ככה, כי לרוב אני בוחרת להציג כאן את הרגעים הטובים שלי, וזה אולי מטעה.
אז, פעם ממש רציתי להתאבד. וכתבתי את זה למישהו שהתכתבתי איתו באותו הרגע. שיתפתי אותו בתחושות ובמחשבות הנוראיות האלו שלי. סמכתי עליו, והבאתי לו את המספר שלי כי חשבתי לתומי שאולי הוא יתקשר ויהיה איתי על הקו, אולי נדבר קצת וזה יעזור. נרדמתי, והתעוררתי כשנקישות חזקות העירו אותי. נחשו מי היה מאחורי הדלת? המשטרה. הוא הזמין לי משטרה. הוא לא התקשר, לא הזהיר מראש. הוא פשוט הזמין משטרה.
זה דבר נוראי לעשות למישהו במצב כזה. מיותר לציין שנוצר לי חוסר אמון נוראי באותו אדם, ומיותר לציין שלא יצרתי איתו שוב קשר מאז ושמאוד נזהרתי במילים שאמרתי לאנשים אחרים כשהם ביקשו ש"אשתף אותם" במה שעובר עליי.
לא. לא ציפיתי לרגע שזה מה שהוא יעשה.
לדעתי, אם למישהו באמת אכפת ממך, ואם את באמת חשובה למישהו, הוא יהיה איתך. הוא יקשיב לך. הוא ידבר איתך, הוא לא יגיד לך שאת משוגעת שצריכה טיפול ובטח שלא ישאיר אותך להתמודד עם עצמך לבד. אם צריך, הוא יבוא עד אלייך, גם אם את במרחק של שעה נסיעה ממנו. הוא יכריח אותך מרחוק לעשות דברים שיעזרו לך להתגבר, הכל, רק לא זה. רק לא להזמין שוטרים שלא מועילים ויכולים לסבך לך את החיים. בטח לא כשאת במצב רגיש כזה. להזמין משטרה רק יגרום לאותו אדם להסתגר עם עצמו ובטח שבפני אחרים, בעתיד.
זה קרה לי שוב היום, עם אדם נוסף מכאן, שחשבתי לתומי שאני יכולה לסמוך עליו, ושאולי אני באמת קצת חשובה לו.
שוב טעיתי. לפעמים אני כזאת מטומטמת.
אני זוכרת שבשלבים הראשונים של השיחה שלנו, אמרתי לו שאני מפחדת להיחשף בפניו כי אולי מתישהו הוא ישתמש בזה נגדי ויעשה לי רע. לא טעיתי.
למה בכל זאת נחשפתי ונפתחתי ושיתפתי? לא יודעת. לפעמים אני כזאת מטומטמת.
ואתה? אין לי יותר מה להגיד חוץ מזה שאני מאוד מאוכזבת. אבל מה חדש? גברים תמיד מאכזבים. חשבתי שתהיה חכם מספיק כדי לדעת שכל ההתנסחויות שלי ביממה האחרונה היו בסך הכל זעקות קטנות של עזרה , הרי אני כזאת פחדנית! אני לא באמת מסוגלת לקפוץ מהגג של עזריאלי או לחתוך לעצמי את הורידים. ואפילו כדורים אין לי! המקסימום שאעשה זה לשתות חצי בקבוק של וויסקי ואבכה עד שארדם.
וואלה, זאת היתה הזדמנות מצויינת מצידך לקפוץ על ההזדמנות ואפילו להציע לבוא לזיין ולהרגיע אותי, וקצת חיכיתי שתציע את זה. אבל הפסדת אותה. הפסדת אותי.
בהצלחה במציאת הזונה הזמנית החדשה שלך, ובכלל בחיים.
אפשר כבר להניח לנו?
נואשות לצומי זה מתוק כשאת בת 6
זה לא מתוק עכשיו
כן
גם לא כשזה ddlg
ואם תיכתב פה תגובה 'את ממורמרת' אז רק שתדעו שיש לי עור פנים מושלם ביצ'ז ואין לי צורך בצומי, רק בקצת עניין ודירט בפוסטים שלכם.
חלאססססס עם הנואשותתתתתת
במטותא
פוסט 519 שדווח והוסר אוטומטית, חזר כעת לאויר.
(וקודם כל תגובה קצרה לכל אותם המגיבים שקראו את הסיטואציה לא נכון בכלל, אבל זה לא באמת מפתיע כשאין לכם הקשר. כל אחד פשוט ממקם את הסיטואציה בתוך הקשר שקרוב לליבו, ורובכם פיספסתם בגדול את ההקשר האמיתי.
אז קודם כל תדעו שבניגוד למה שחלקכם חשבתם משום מה, ברור שקודם כל כתבתי את הדברים ישירות אליו. רק מיד אחר כך מתוך מרירות ומתוך זה שהייתי בטוחה באותו רגע, בגלל הניסוח הקלוקל שלו ובגלל הפעם הקודמת שבה זה קרה, שהוא ברח וזהו ולא יקרא אותם בכלל ולא יגיב, שלחתי את אותם הדברים גם לפה. אבל בסוף תוך זמן לא ארוך התבדיתי, כי הוא כן קרא וכן הגיב וכן
היה בסדר וכן נתן לי את הקלוז'ר שהייתי צריכה).
ועכשיו אליך. אני סתם רוצה להגיד שממש לא שכחתי אותך, וממש לא המשכתי הלאה בקלילות וזהו. כלומר, כן המשכתי הלאה, ואני בסדר, אבל לא בקלילות וממש בלי לשכוח אותך.
אני מרמה עכשיו, כי הרי הבטחתי שלא אדבר איתך יותר, כי אנחנו לא יכולים לעבור להיות סתם חברים ואני לא חושבת שתיתכן בינינו תקשורת בלי פן מיני/רומנטי. אבל אני מרשה לעצמי לרמות משתי סיבות:
א. אני לא בטוחה שאתה קורא את הבלוג הזה בכלל, את "תא וידויים". לא דיברנו עליו אף פעם.
ב. אתה זה שהתחלת לרמות בזה שלא רק שאתה ממשיך לקרוא אותי, אלא גם ממשיך להשאיר עקבות. חלקם גלויים ובוטים יותר, בדמות לייקים לפוסטים עצמם, וחלקם נחבאים יותר - בדמות לייק לאיזו תת תגובה של מישהי אחרת, למשל. אבל אני רואה הכל ויודעת שאתה ממשיך לקרוא כל מילה שלי.
ואני לא יכולה להחזיר בלעשות לך לייקים בחזרה, כי אין על מה. אתה לא כותב פה כלום. רק מציץ מהצללים. אני לא יכולה לסמן ולאותת לך שלא שכחתי כמו שאתה לא מפסיק לסמן ולאותת לי.
ואז אני מתחילה לפחד שאולי אתה חושב שזהו, נשכחת ככה בקלות, זיכרך פשוט נמחה. ואני לא רוצה שתחשוב על עצמך דברים כאלה. אם יש משהו שאני שונאת זה מצג השווא שהרבה אנשים נוטים לייצר אחרי פרידות - להוכיח שהם המשיכו הלאה, להעלות תמונות ופוסטים על אחרים בכוונה, ודווקא מתוך זה שהם לא המשיכו הלאה בכלל.
אני בכלל לא מנסה לעשות את זה. אני מעלה תמונות כי אני מעלה תמונות, וכותבת על אחרים כי יש גם אחרים, אבל לא כדי לגרום לך לחשוב שנעלמת מהראש שלי. לא נעלמת. אתה שם מאוד. אני מתגעגעת אליך, אתה חסר לי. אני מצרה על המציאות שחייבה אותנו להפסיק את הקשר הזה.
יש איזו קונבנציה מטופשת כאן, מחשבה לפיה לשולטות קל למצוא פה נשלטים. זה... פשוט לא נכון. כלומר, סתם נשלטים אקראיים קל למצוא, ברור, אבל כאלה שממש שווים משהו וממש מצליחים להיכנס עמוק ולתת לך להיכנס עמוק - זה לא נפוץ בכלל. זה נדיר. והיה לנו את זה. לתקופה קצרה מדי אבל משמעותית, היה לנו את זה. ועכשיו את *זה* אין לי יותר, וזה חסר לי. אתה חסר לי. אני מקבלת את זה, לא מנסה לשנות את זה, לא מנסה להחזיר אותך, אבל לא רוצה שתחשוב בטעות שאתה לא חסר. כי אתה כן. תזכור שאתה שווה ממש המון, טוב? כי אני יודעת שלפעמים זה משהו שאתה נוטה לשכוח.
ואני לא יודעת אם אני יותר רוצה שהמציאות תהיה כזו שבה אתה עוקב אחרי הבלוג הזה, או כזו שבה אתה לא קורא בו בכלל.
------
ת'
שש וחצי בבוקר כולם ישנים. אני מתעוררת ואבא שלו בסלון. נותן לי חיבוק ונשיקה. אומר לי איזה כיף שבאת. אחרי שאני מצחצחת שיניים הוא מציע להכין לי שוקו קר. אני אף פעם לא מסרבת לשוקו קר. הוא מכין לי ומתיישב לידי. תודה אבא. כן, אני קוראת לו אבא. אני מותחת את שתי הרגליים קדימה, מניחה אותן על הברכיים שלו והוא מניח עליהן את הידיים הגדולות שלו. זה לא מיני, אבל זה עדיין ממש ממש ממש מחרמן אותי ואני רטובה. אני ונשארת לשבת איתו ככה עד שהילדים מתעוררים.
------
בת שבע
יש לי עוד נייד עם סים אחר ישן בבית חוץ מהנייד שלי.
הורדתי ווטסאפ גם שם, ושמרתי את המספר ההוא בתור השם שלו אצלי בנייד, עם התמונה שלו.
וזה כאילו שאנחנו מדברים עדיין. רק בכאילו.
וכל מה שיש לי להגיד לו אני כותבת לו שם, ואני עונה לעצמי וזה מרגיש כאילו שהוא זה שעונה לי.
זה מפגר ממש אבל זאת הדרך שלי להתמודד כרגע. או לא להתמודד.
לא אכפת לי.
כל פעם שחשבת שבלעתי,ירקתי החוצה בלי שתשים לב
חברה אמיתית היתה עוצרת את זה. לא נותנת למיינד פאק להמשיך.
חברה אמיתית לא היתה שוקלת אפילו
חברה אמיתית היתה מיד מספרת לי מה קרה
חברה אמיתית לא היתה משקרת לעצמה על חשבוני
כנראה שאת לא אמיתית ובטח לא חברה
------
אקס חברה
