הייתי בטוח שאני עומד בזה בצורה דיי טובה האמת. אבל עושה רושם שזה לא משהו שאפשר להתגבר עליו.
לא, זה לא מכתב התאבדות. אפילו להתאבד אני לא יכול, כך הכלוב הזה לוכד אותי. אני כותב את זה כאן ולא בבלוג שלי כדי שתישאר לי לכל הפחות יכולת הכחשה סבירה וכשישאלו פשוט אומר, אני? מה פתאום, בחיים לא.
אבל האמת שהמחשבות על הרמת ידיים פשוט תוקפות אותי יותר ויותר במהלך כל דבר שאני עושה ולוקח לי יותר ויותר זמן להיפתר מהן.
יש כמה סיבות שבגללן לא אוכל לעשות את זה
הראשונה היא שאני פשוט לא רוצה שהבת שלי תגדל בלי אבא, רק מה שחסר לי זה שהיא תגדל להיות עם תסביך אבא כמו כל הסתומות כאן ולהפוך להיות מישהי שכל גבר בגיל העמידה ינצל. אז לא, הילדה צריכה אבא ורק זאת לבד הסיבה שבגללה שווה להמשיך לחיות.
הסיבה הבאה היא כל האנשים ששונאים אותי והחיוך הזחוח שלהם אחרי שזה יקרה.
לא אתן להם להרגיש טוב עם עצמם כי אני מעדיף למות מאשר לתת להם להיות מאושרים.
אז כנראה שהמחשבות האלו יצטרכו להפסיק ואין ברירה לענוד חיוך מזוייף, לשנוא את החיים ולהתרכז בסיבות האמיתיות לחיות, לגרום לאנשים שאני שונא לבכות.
-----
יחיאל צנעני, יו"ר ליגת הצדק.
