אני תמיד מקפידה להסתכל לו עמוק בתוך העיניים, מחפשת את המקום בו נגמר הנימוס ומתחילה אי הנוחות. לאחרונה, כשהוא נכנס אלינו לחדר, אני באוזניות. מבודד רעשים. גיליתי שדווקא טוב לי עם זה.
בחזרה אליו. הוא חתיך. לא מלך היופי, אלא מחוספס כזה. יש לו עיניים משוגעות בצבע נדיר וחיוך מנומס, אבל כל כך ברור שהוא פרא אדם, חיה רעה, איש מערות וכו׳. אם הייתי צריכה לנחש, הוא שולט. בקלות אני יכולה לראות אותו משפיט כל אחת כמעט.
אני חושבת עליו ובא לי לעשות לו כואב. ללכת לכיוונו ככה רגיל, ואז תנועה קטנה והצוואר שלו בין השיניים שלי. אין לי עניין להשפיט אותו. רק להכאיבבבב.... לא רוצה ממנו הטבות, הקלות וכיו״ב. בא לי הורדות ידיים, משחק מוחות, סימנים כחולים, משיכות בשיער, וביסים. בא לי ללעוס אותו, לנשוך אותו, להיכנס למשרד שלו ולצאת משם כמו בקליפ becoming insane.
הצד האפל שלי מאוד אלים, מרושע, חסר פחד, לא שפוי בשיט. אני ככה לא רק כלפי אחרים אלא גם כלפי עצמי. תראה לי סכין ואני אבקש יפה שתחתוך אותי. ואם אתה לא תעשה זאת - אני אעשה זאת. מאיפה זה בא לי? למה אני כזאת? מי יאמין לזה, כולי נופת צופים, שמחה וששון, חיבוק שלא נגמר. אבל כן...
בא לי לפעמים לצרוח מתוך טירוף אמיתי, לתת דרור לשטן שבי, לצחוק בטירוף חושים ועוד. האלימות שבי רוצה לצאת החוצה, אולי זה אומר שהגיע הזמן ללכת לחדר כושר.
------
מתעתעת
