תדעי לך שאת הראשונה, לא היא.
הייתי עוזב הכל אם הייתי יודע שאני ואת נוכל לבנות בית ביחד.
הייתי לוקח אותך לירח ואל הכוכבים, מראה לך בכל דקה ודקה עד כמה החיבור הזה בין נשמות באמת נמצא כאן.
הייתי הופך אותך לאמא של הילדים הבאים שלי, בטוב וברע. ביחד.
לא חשבתי שאפשר לחשוב ככה. מעולם לא חשבתי שאני יכול לפרק את הבית שיש לי. מעולם לא חשבתי שיכולה להיות סיבה משמעותית שעבורה שווה לעשות את הצעד הזה. הרי האושר שלי לא מעניין אף אחד באמת, אפילו לא אותי.
והנה את הגעת וגרמת לכל היצורים האחרים עם כוס ושדיים להפוך לא רלוונטיות.
את נמצאת שם בפסגה מעל הכל והמחשבה להיות בתוך משהי אחרת מזעזעת אותי.
מעולם לא הייתי שייך למישהי כמו שאני שייך לך, מעולם לא הייתה מישהי שייכת לי כמו שאת שלי.
עצוב לי שאני פחדן, שלעולם לא אוכל להגיד לך את זה במציאות. שלעולם לא אוכל להודות בזה שאת עומדת מעל הכל. לעולם לא אוכל לקחת לך את היד ולהראות לך עד כמה את באמת הכל עבורי.
וזה יותר עצוב לדעת שהנפש התאומה שלך לעולם לא תהיה שלך באמת. שלעולם לא תוכל להקים איתה בית.
אבל איזה בית מדהים זה יהיה.
איזה מבצר מעופף זה יהיה.
איזה שקט ישרור שם, שקט והבנה ורגעים אדירים של בהירות. רגעים אדירים של רעש.
כשתשאלי אותי אם אני כתבתי את זה אני אכחיש כמובן. בטח אגיד לך משהו כמו: אני? אני רק עקרב.
אני לא מחפש דברים כמו בטחון ואהבה. לא מחפש הבנה, תמיכה וחיבוק.
אני סתם נבלה.
------
ברתולומאו הנרי אלן.
