לא חשבתי לעולם שאגיע למצב הזה.
הוא הראשון שלי. מבחוץ אני אדם שמח. חזק ובבית איתו אני נובלת.
כשהתחתנו ידעתי שזה לא שלם. אמרתי לעצמי שמקסימום מתגרשים. הוא תמיד ידע שיש לי בעיה עם המשיכה אליו.על פניו אני זאת שהייתה הדומיננטית בקשר הזה, הייתי בטוחה שהכל זה עניין של בחירה שלי.
היום אני יודעת שגם מבחינה מינית הוא לא יודע מספיק. וובאופן ספציפי אלי- הוא לא יודע לגעת לספק לדאוג. מעולם לא גמרתי איתו. בעבר חשבתי שאני א- מינית. שאני לא רוצה במין וזה לא עושה לי את זה. כמובן שזה ערבוב של משקעים וחינוך עם חוסר היכולת שלו לספק ולענג. חשבתי שאני הבעיה. כשבגרתי ניסיתי להסביר ולכוון להפנות למידע. זה מעולם לא עזר. הוא לא באמת רצה ללמוד. לא באמת עניין אותו. הוא אמר שהוא רוצה אבל זה לא באמת בער בו שאהנה גם. עד היום הסיפוק שלו הוא שחשוב.
בחרתי בו כי חשבתי שהוא הטוב בבריות. הוא יהיה אבא טוב ושותף מלא וטוב. אבל ידעתי, ידעתי תמיד שזה לא המקום שלי. ובכל זאת בחרתי בו. לימים הוא מעל באמון. אירוע שלא הצלחתי להשתקם ממנו. שתקתי ונאכלתי מבפנים. כל יום נאכלתי עוד קצת. אחכ התחלתי לחפש את דרכי החוצה. אבל פחדתי. אין לי תשובה טובה למה. אולי כי לא האמנתי מספיק בעצמי. זו הייתה טעות, מבין שרשרת הטעויות איתו.
היום אני נשארת בכלא שלי בעיקר בגלל 3 סיבות: הילדים, איומים, כלכלה.
אני מפחדת להזיק לילדים המהממים שלי. הם נקלעו לתוך סיטואציה שהם לא בחרו בה. ואני? איך אני מסוגלת. בטפשות שלי להרוס להם? לגרום להם לנזקים? אני אשמה, אני צריכה לשאת במחיר. הם הסיבה הראשונה והעיקרית מבחינתי למה לא לקום וללכת. הם לא מודעים למה שקורה בינינו. זה מוסצר היטב מפניהם. ולא הם גם לא מרגישים כלום.
האיומים. האיומים שלו מה יקרה אם אחליט לקום וללכת. איך הוא יתנקם בי ויהרוס לי. ואיך הוא ימרר לי את החיים ויזרוק אותי לרחוב. אני לא אפרט מהחשש לחשוף. אבל אני משותקת מהאיומים האלו. אני יודעת שהוא מתכוון לכל מילה. הוא ימרר את חיי. הוא צודק אני אצטער על הרגע. הוא יחריב את עולמי בדיוק כמו שהוא מבטיח לי אם אעז לקום וללכת. אני מפחדת ממנו. פחד עד שיתוק. אני יודעת שכל האיומים שלו הם לא איומי סרק. בכל פעם שאני קצת מתרחקת ממנו קצת מעיזה להסתגר בעצמי הוא מצלצל בפעמון האיומים. ואני חוזרת למקומי. זה לא משחק בדסמי של שליטה קינקית. זו מציאות של פחד.
הפחד הכלכלי. ברור ודאי לכל אישה וגבר שהרעיון להתגרש עולה על השולחן. הפחד מלחיות בחוסר. הפחד מלהפוך לאדם שידו לא משגת בשל החלטה של חירות עצמית.
ובתוך כל זה יש לי אותו הגבר שאני אוהבת. המפלט שלי. המקום הבטוח שלי. למרות הפחד שההוא בבית יגלה. שידע. אני לא מסוגלת להרפות מהאהבה הגדולה הזאת. אני יודעת שאם יגלה הסוף יהיה קשה.
בינתיים אני מביטה בו עם התפילות שלי שיום אחד הוא יתאהב באחרת. הוא ירצה במישהי אחרת שרוצה בו, שתאהב אותו כמו שאני לעולם לא הייתי מסוגלת לאהוב. שתמשך אליו כמו שמעולם לא נמשכתי אליו. מגיע לו אושר בדיוק כמו שמגיע לי. הוא נוגע בי ואני נחרדת אני שוכבת איתו ומרגישה אותו אונס אותי. אני שוכבת איתו כי אין לי ברירה. אם לא האיומים יחלו. אם לא הוא עלול לגלות על הגבר שאני אוהבת. אני שמה את המסכה שהוא מצפה לה וחיה איתו סולדת ממנו מבפנים ומחייכת אליו. מבחוץ הייתם בטוחים שאנחנו הזוג המושלם, אלה עם הזוגיות המושלמת שהכל מעולה בחיים. יש להם הכל. אבל הבית שלי הוא הכלא הפרטי שלי.
אז בפעם הבאה שתבלבלו את המוח על ״הבוגדים״ שבאתר תדעו שלפעמים אין ברירה, הנפש חפצה בקצת שפיות.
------
אסירה
