אין לי איזה תוכן משוגע לפרוק.
אין כאן איזה משהו גדול להגיד.
לא יהיה כאן "וואו" פקטור, או זיקוקים,
או איזה ריגוש פסיכי.
להיפך. כל זה היה בהתחלה.
ונראה שאיפשהו במורד הדרך, זה נעלם.
אנחנו, איכשהו, נעלמנו.
אז עכשיו נשארה שיגרה. זוגיות. סוג של סטטוס-קוו
רגוע שבו את בשלך, ואני בשלי, והתחושה הזאת
של הנשימה נעצרת, הרגע הזה שבו אני רואה
אותך בחדר, וכאילו כל האויר נשאב ממנו, הטריגר
הזה שבו כל פגישה איתך מלווה בשעה של כאב
בטן מתהפכת, שבו כל מגע שלך מכבה לי את
המוח כמו להפליפ סוויץ של מוניטור מת,
כל אלו.. נמסו לכדי יבבה חרישית. קו שטוח. רגיל.
אני יודע איך מערכות עובדות, וקראתי מניסיון חיי
על אבולוציה של התאהבות, ועל פוקוס, על איך כל
התקופה האחרונה, וכמובן החיים עצמן, מציאות
היום יום, מה לא. אני מבין. אני יודע. באמת.
ואני דועך.
ואני אוהב.
וזה כואב לי.
אני מנסה לשים את האצבע על מתי בדיוק עברנו
מרומן ותשוקה, לחברות עמוקה.
ולא באמת מצליח.
לא שיש בזה משהו רע.
אני פשוט מתגעגע לבעלים שלי.
זה הכל.
על החתום,
כלבלב.