טוב, אז את האמת? לא באמת יכול להוציא אותך מהראש שלי.
כי לא באמת ניתן לשכוח אהבה כזו גדולה, אהבה של פעם בחיים.
תשוקה שלא זכיתי לחוות מעולם, כזו שלקח לי המון זמן להאמין שאני אוכל אי פעם להיכנס למיטה עם מישהי אחרת. כזו תשוקה שגם לאחר ש"הצלחתי" להתגבר על הפחד, ונכנסתי מעמידה בצל כל אחת אחרת.
ממש מנסה לשכוח, אבל לא באמת מצליח. למרות המרחק הפיזי, את מאוד נוכחת בחיי. בכל כך הרבה רגעים מדמיין אותך, ומתגעגע אלייך 💔 מאמין שאני נמצא אצלך בלב ובראש, למרות שמתבייש שפעם חששתי שזה לא המצב. הלב כואב יום-יום את הכישלון, ומזה זמן רב שואל את עצמי האם היום יש בי את הכוחות לשנות, לעשות שיצליח. מרגיש לי שכן.
זוכר כיצד הסתכלו עלינו, כמה קינאו. ובמידה מסוימת בצדק. זוכר שזה היה די נעים לשנינו. לדעת שיש בינינו משהו מיוחד, משהו אחר. אבל זה פשוט לא היה הזמן הנכון, וגם את זה ידענו "לנתח", ניתוח מאוד כואב. והחומרים שהאבסנו לא הצליחו להרדים. הפצעים עוד לא הגלידו, ומסתבר שאהבה, אינטימיות, מודעות ואינסוף שיחות לא מספיקים כשהעיתוי לא נכון. זה ממש כואב, והאמת שכאשר מזהירים אותי מספר לא קטן של אנשים מהרהורים על האפשרות, באופן לא מוזר בכלל זה רק מגביר ממש את הרצון.
ושוב, שואל את עצמי האם היום נוכל ביחד לעשות שיצליח. לקחת אחריות. אולי להתבגר .. ברור שיש בי המון חששות, אבל מרגיש שכן, ומאמין באופטימיות וגישה חיובית.
מרגיש מצוין מה אני רוצה, מרגיש שיודע מה את מרגישה, אבל לא יודע במה את מאמינה, והכי חשוב מה את רוצה. שנדבר על זה ?
