אני עושה השתדלות גדולה מאוד להמנע מפרצי כתיבה כמו בעבר. הבלוג שלי מוכר מדי, והאנשים מכירים אותי, וזה נותן תחושה של חוסר אפשרות לשחרר. ויש לי המון מה לשחרר. מאז הסיום האחרון, אני כל הזמן ישנה. פשוט ישנה. לא מצליחה לקום לפני השעה 15.00, השיא שלי היה שעה 12.00. אני לא עובדת, אני מנסה לקבוע ראיונות, ולא מוצאת מוטיבציה ללכת אליהם פיזית, ואני פשוט מבריזה ונעלמת. ולא רק להם, גם לאנשים בחיים שלי. שום דבר לא מעניין אותי, יש לי בולמוסי אכילה, מיניות זה חלום רחוק, אין לי חשק אפילו לעשות את המינימום. למרות שלפעמים מצליחה ומארגנת בבית. יש לי רגעים של שמחה, אבל הם מעטים. אני לא יודעת איך להתמודד עם הדיכאון המוזר הזה. זה סוג של מצב ביניים, שמצד אחד יש רצון להשתפר ומצד שני אין כוחות. אין טיפול ברקע. כל דבר שדורש מאמץ של מעבר ללחיצת כפתור אחת מייאש אותי. נפתחות הזדמנויות ואני טורקת להן את הדלת. מה אני עושה? איך קמים כשאין מוטיבציה לקום? פעמים קודמות הצלחתי למצוא מטרות לחתור אליהן, ועכשיו כשיש לי כאלה, אני מפחדת להכשל בהן אז לא מנסה ופשוט ישנה כל היום. יש כאן מישהי שעוברת משבר כזה בגיל 30? אני מרגישה שכולם זזים פשוט זזים ואני נשארת פה תקועה. נמאס לי להתקע. והכל קשור בכסף. אפילו טיפול. והכסף נגמר אני ממש באדים האחרונים.
------
מקווה לטוב