יש לי חברים בדסמים מהממים. יש לי פה בלוג. יש לי בן זוג אוהב ומכיל. ועדיין - אני מסתירה את הפטיש שלי מרוב מי שמכיר אותי.
מה שאני הכי מתביישת בו בעולם הוא שמחרמן אותי לראות גברים שצריכים פיפי. בעצם - גם נשים, למרות שאני סטרייטית. כמה שיותר ויזואלי יותר טוב.
ואני בכלל לא בקטע של סדיזם או השפלה או משהו כזה. בכלל לא.
אולי עבורי זה קצת כמו אדג'ינג, אבל בלי נקודות יציאה. כי כשעושים אדג'ינג אז אורגזמה היא לא הכרחית, אפשר להרוס אותי או לוותר עליה. אבל עם פיפי אי אפשר, והמאבק של האדם נגד עצמו לא יכול סתם להסתיים באמצע.
זה מביך אותי כי זה אף פעם לא מתאים. זה לא הגיוני שלמישהו לידי לא נוח ולא נעים, ואני מתחרמנת מזה בלי שליטה בכלל. אין לי שום אפשרות לתעל את זה למקום אחר. והשכל הישר רוצה שהם ילכו לשירותים כבר, ושלא יהיה להם תור, ושהכל יחזור להיות רגיל.
אבל המחשבות האלה יחזרו אליי אחר כך, כשאהיה במצב רוח קצת יותר מחורמן, ואז אדמיין איך הם לא הולכים מיד, ואיך כן יש תור, ואיך הם לא מסוגלים לעמוד בשקט, ונושמים בכבדות, ועצבניים.
ומדי פעם אני חושבת שהייתי רוצה לסשן ככה מישהו. להיות השולטת העכזרית שמחזיקה אותו רק עד סוף הפרק של הסדרה. ואז רק עוד קצת. ומרגישה אותו לא מפסיק לזוז לידי. ואז כשכבר נותנת לו ללכת - נעמדת לו בדרך כדי להעסיק אותו עוד קצת. טוב, אולי יש בי קצת סדיזם.
נכנסתי לכלוב מלכתחילה כדי לחפש לי פה שותף לפטיש, ולא מצאתי כלום. אפילו כאן אני חריגה. וזה גורם לי להתבייש עוד יותר, ולהסתגר עוד יותר, ולתהות למה אני לא יכולה פשוט לאהוב איזה פטיש סטנדרטי יותר. שילקקו לי את הכפות רגליים או משהו.
נמאס להתחרמן לבד. בסוד.
