טרוניה

מעניין אותי לדעת כמה אנשים מתביישים, ממש מתביישים באקסים שלהם
וכמה אנשים באמת שופטים אותנו על הבחירות שלנו

יש לי כזה, אקס שאני ממש מתביישת שהייתי איתו
פשוט כל פעם רוצה לקבור את עצמי מחדש מעצם העובדה שהייתי איתו

והקטע הוא, שלמרות שהוא מאוד מוכר, ויש כאלה שמעריצים אותו
ויש כאלה שסולדים ממנו
אף אחד לא יודע מה באמת היה בינינו

אז הבושה שלי לא קשורה במה אחרים חושבים
(דווקא בעניין הזה אנשים מתסכלים אותי. המעטים שניסיתי להסביר להם את הסיוט שעברתי, לא קיבלו את זה. כאילו, "את האקסית, אז יש לך אג'נדה". נו באמת. רק "האקסית" יודעת באמת מי הוא. אז לוקחים את ה"אג'נדה" בחשבון אם יש סיבה אמיתית לחשוב שיש כזה, ומקשיבים למה שיש לה לומר. אז הפסקתי לומר. כי באמת אין לי אג'נדה לגרום לו מבוכה. אני מאמינה באמת ובתמים שהוא עושה עבודה נפלאה בעניין הזה, בלהיראות מגוחך. ומי שלא רואה את זה -- פשוט טיפש, או עיוור. כמו שאני הייתי טפשה ועוורת, זמן מה.)

מה שמחזיר אותי ל -- הבושה היא לא כי אנשים אחרים חושבים ככה או אחרת.
הבושה היא כי אני יודעת שנתתי לו להתייחס אלי כאילו אני זבל.
אבל ממש.
נתתי לו לעשות אותי לא שווה.
נתתי לו לעשות אותי סמרטוט.
נתתי לו לבטל אותי בתור בנאדם.
ועוד הרבה דברים שלא אכתוב עליהם פה. דברים נוראיים, דברים שאי אפשר לחיות איתם, שאי אפשר להאמין בכלל.

אז הוא -- עם החטאים שלו הוא צריך להתמודד, ואת הכעס שלי אני צריכה להפיג.
ואני כבר כמעט ולא כועסת.
זה לא הנושא.

בושה.
חרפה.
חוסר אמון.
על זה אני עוד לא מתגברת.
כי כמה שהוא אשם במעשיו הוא, אני באיזה שלב בחרתי לתת לו את הכוח הזה עלי
(ולא אנסה אפילו להכנס לדינמיקות של התעללות נפשית, למה נשארת? למה לא אמרת משהו? למה למה למה... )

דווקא בתור אישה חזקה -- הכי חזקה שאני מכירה, אם יורשה לי לומר (בטח יורשה, זה שלי פה)
דווקא בתור חזקה, חכמה, מצליחה, ועוד כמה מעלות
דווקא בגלל זה נפלתי
ודווקא בגלל זה קשה לי עם זה כל כך

האגו שלי אמר לי -- זה קטן עלייך. את יכולה להתמודד (אף אחד לא יכול להתמודד עם דברים מסויימים, באמת שלא)
ומי שפחות מחזיק מעצמו, לא ילקה את עצמו לאחר מעשה על עצם המעידה.
הדברים האלה חוברים יחדיו ולא עוזבים אותי.

אז אני מתביישת בו. מתביישת לומר שהייתי איתו. לא מסוגלת להביט בזה כעל משהו חולף, לא חשוב. זה נגע לי בכל המקומות הכי רגישים, ועשה לרגישים כמה מקומות שהיו לפני כן סולידיים למדי.

הייתי רוצה לעמוד מבחוץ, ולדעת אם משם אפשר לראות את כלימתי.
מן הסתם, ממש לא.
מבחוץ
אני תמירה וישרה ובהירת עיניים
כתמיד
ואולי יותר מתמיד
כי ככה אני -- מיישרת גו וכתפיים אל מול העולם. מרימה ראש.
מישירה מבט.

וזה לגמרי אמיתי.
אבל אין מישהו שלא מרגיש בפנים דברים שהוא לא רוצה להפגין לעולם, וכך גם אני. מצד שני, אני לא מרשה לדברים לאכול אותי. ולמרות שכבר עבר זמן לא מבוטל מאז, זה כבר ממש הסטוריה!, שמתי לב שזה עדיין חוזר מדי פעם לנקר.
הבושה.
לא כאב לב, זה מזמן עבר.
הכעס, כאמור, משאיר עקבות, אבל ממש כבר לא בוער.
אבל הבושה, הבושה...
יותר מידי אכלה בי. אז הגיע הזמן להוציא את זה לאוויר, שיתאדה.