The Witch and the Whip

Dom Burnout refers to a period of fatigue experienced by D-types (most commonly those in 24/7 TPE dynamics) that involves lack of a desire to dominate a partner with enthusiasm and may or may not have other symptoms conducive with depression, mild anxiety, lethargy, general malaise and drop.

Dom burnout usually occurs when the dominant overextends their domination past the resources they have to commit to dominating, frequently because they have overestimated what they can reasonably commit to with their current resources.

Dom Burnout may last a few minutes to a few months depending on the context of the situation.

If experiencing dom burnout, the best solution is often to take a break and take it easy.

This can be done by ordering the s-type to take on more duties temporarily to decrease their free time and increase the d-type's free time, or by sending the s-type on a short vacation, for example, a weekend at a spa or with friends and family.

In many cases it will help to seek the assistance and counsel of other dominants that are currently not suffering from dom burnout to help reinstate an appropriate dominant attitude.

 אני חושבת שזה מה שקרה.

אני חושבת שזה מה שקרה ולא יכולתי להסביר, פשוט הרגשתי שאני לא יכולה כרגע, שהמתג השתנה משולטת לנשלטת.

הרגשתי אבודה, חסרת השראה ומרוקנת, הרגשתי שאיכזבתי אותו, הכלבלב שלי, העבד שלי. זה היה בדיוק אחרי שהוא עשה משהו שלא היה צריך לעשות, לגמרי בטעות וציפה להענש. אבל לא יכולתי. לא הצלחתי להביא את עצמי לפקוד עליו עונש ולקחת ממנו את האשמה שידעתי שמכרסמת בו. רק רציתי שישכח מזה, ויסלח לעצמו.

בבלוג שלו, שהוא כותב בכל יום, הביע את הרגשת הפחד שלו, פתאום הוא לא היה בטוח אם הכל מתפרק, אם אני לא מעוניינת בו יותר, אם דעתי השתנתה. הוא לא ידע מה קרה אבל הרגיש את השינוי באישיות שלי. במקום גברתי הוא קרא לי בשמי הפרטי והייתי אסירת תודה.

עצם העובדה שאנחנו לא יכולים להיפגש הופכת את כל האינטראקציה להרבה הרבה יותר מאתגרת ומתסכלת באותו הזמן. בעוד שאני כשולטת יכולה פשוט לפקוד עליו לעשות משהו כדי לקחת ממנו את החששות והפחד, להדריך אותו לציית לי ולדרוש כניעה - איזה כלים יש בידיו כדי לתמוך בי כשאני צריכה?

הוא עבד, וכרגע זה וירטואלי. מה הוא יכול לעשות כדי להראות יוזמה ברגעים שבהם קשה לי? או בכללי? הרי כל הפעולות שלו מוכתבות על ידי.

הוא לא יכול לשבת לרגליי ולתת לי עיסוי או להכין לי כוס תה, הוא לא יכול לסדר או לבשל בשבילי.

אז אני שואלת את עצמי - מה הוא כן יכול לעשות?

ואין לי רעיונות.

~Panel

הכלבלב שלי לא יודע להתחנן.

הוא לא רגיל לבקש רשות, להתחנן ולהתרפק כי מעולם לא נדרש לעשות זאת. אני מניחה שהאינטראקציה הוירטואלית שלנו ברמה שהיא נמצאת בה כרגע לא מאפשרת לו להביע את עצמו טוב כמו שהיה רוצה (אם כי הכתיבה שלו נהדרת אבל זה בהמשך).

הפעם הראשונה שבה נדרש להתחנן זה נשמע כמו צירפורניים על לוח, כמו מזלג על צלחת ריקה. במילים אחרות, פשוט לא משכנע.

אז החלטתי לאפשר לו להתאמן קצת על הדרך שבה הוא מתחנן, ומה מעודד עבד להתחנן טוב יותר מאשר הרצון לגמור?

"גברתי האם אני יכול לגעת בעצמי?"

"כן. יש לך 5 דקות"

תודה רבה לך גברתי"

...

"גברתי אני מאוד קרוב, האם אני יכול לגמור?"

"תבקש יפה ונראה"

הניסיון שלו לא היה מספק גם הפעם. הוא עדיין נשמע מלאכותי, מתאמץ שלא באשמתו. הוא בסך הכל צריך קצת תרגול, זה הכל.

"לא. תנסה לבקש שוב מחר"

"תודה רבה לך גברתי."

עוד מהתיעוד ביומן של היום הקודם ידעתי שהוא מאוד חרמן, ואני בטוחה שהחוויה היום לא הורידה את רף החרמנות. המחשבה על כך שילך לישון עם גבירתו מול העיניים, כנוע וצייתן מאוד קוסמת לי. מצד שני אני יודעת שבשביל גברים שפיכה היא עניין של בריאות אני לא מעוניינת לעבור תקופות ארוכות מדי בלי לאפשר לו להתרוקן.

היום הבא הגיע והפעם החלטתי להוסיף לכל העניין עוד קצת פלפל והתנסות קטנה וחדשה. CBT.

הוא ביקש שוב אישור לגעת בעצמו.

הוריתי לו לקשור שרוך מסביב לביצים בצורה לא הדוקה מדי, אבל כזאת שגורמת אי נוחות (בכל זאת אני צריכה את הביצים שלו שלמות), לאונן 5 דקות ובאותו הזמן למשוך את השרוך בכדי להגביר את חוסר הנוחות.

כעבור לא יותר מדקה וחצי הוא כבר היה קרוב (עלינו פה על משהו!) והפעם התחנונים שלו היו משכנעים הרבה יותר. ידעתי שהוא נואש לקבל את האישור לגמור, ידעתי שהמילים שאני רואה יוצאות לו מהלב והפעם הוא נשמע הרבה יותר טבעי.

"תקבל הוראות בהודעה קולית" עוד ניסוי קטן ומעניין שלי עם עצמי, ואיתו.

"אני הולכת לספור מ10 עד 0 ורק אז מותר לך לגמור" וההקלטה של הספירה האיטית שלי.
הוא היה בעננים.

ביומן שלו קראתי עד כמה זה היה עוצמתי בשבילו, על כמה הקול שלי בכל רגע הזכיר לו את הבעלות שלי עליו ואת השייכות שלו אליי, את ההוקרה העמוקה שהרגיש כשהספירה הגיע לאפס. ולאחר מכן הגיע גל הוקרה ותודה על כך שאיפשרתי לו לחוות את זה.

הוא מתבקש לכתוב יומן בכל ערב, ואני היחידה שיש לה גישה אליו.

היומן נועד בשביל לתעד את החוויות שלו ולאפשר לי להבין אותו טוב יותר, לאפשר לו להיבן את עצמו טוב יותר, ובכללי להבין מה מצבו הנפשי ואיך הוא מרגיש בנוגע לדברים השונים שאנחנו עושים.

הוא מאוד אוהב לכתוב, והכתיבה שלו נהדרת, לעולם לא מרגישה מלוכלכת או נוטפת זימה, גם כשהוא מתאר את התשוקה שלו לסגוד לרגליי, ואני מאוד נהנת לקרא אותו.

באותו היום הוא כתב משפט שפתח מקום לדיון על משהו נוסף שהוא לא הכיר על עצמו.

הוא כתב "אני אתחנן בפניה כמו הזונה שאני. כי אני הזונה של גברתי" 

שאלתי אותו אם הוא אוהב דיבור מלוכלך כי הנושא מעולם לא עלה לפני כן, ואם כן איזה בדיוק סוג של דיבור מלוכלך מושך אותו.

מסתבר שזה רעיון שמדליק אותו אבל הוא מעולם לא חשב עליו עד אותו הרגע.

רשמתי לעצמי את הדברים שאמר על הנושא ואני אכן מתכוונת להשתמש בכל המידע הזה ברגעים המתאימים.

וכך, גבירותיי ורבותיי, נשלטים מרגישים שהשולטים יודעים לקרא מחשבות. על ידי הקשבה, למידה ותשומת לב, כשזה מגיע ל"רגע האמת" לשולט יש את כל המידע על כל הכפתורים שעליו להפעיל כדי להשפיע על נשלט בצורה מסויימת. זה מגיע משעות של שיחות, וידויים וכלים שהנשלט במודע או שלא במודע פרש בפני השולט שלו.

אני מרגישה שזה קצת כמו לנגן על כלי נגינה. כלי הנגינה רק השמיע תו פה ותו שם, והראה לי איפה כל תו נמצא. אבל אני יודעת ללחוץ על התווים שלא לפי הסדר כדי להוציא את המוזיקה המיוחדת שאני נהנת לשמוע.

~Panel

בזמן שיטוטיי ברחבי הרשת נתקלתי בפוסט שעוסק ב"חוקים" לנשלט ולשולט ומאוד התחברתי.

כמובן שאין חוקים אוניברסליים, אבל רשימת החוקים הספציפית הזאת נראית לי כמו מקום טוב לאנשים חדשים בתחום כדי להבין טוב יותר את הדינמיקה.

חוקים בשביל עבדים / שפחות:

1. עליי תמיד לפנות לבעלים שלי בצורה ראוייה ומכבדת
2. עליי להשתמש במילת הבטחון שלי כשיש בכך צורך, וללא חשש להשלכות
3. עליי לציית להוראות של הבעלים שלי בצורה הטובה ביותר ובהתאם ליכולותיי בכל עת
4. אורגזמות הן פריווילגיה, הן בידיהם של הבעלים שלי. עליי לבקש אישור לגמור ועליי להגיד תודה גם אם האישור לא התקבל
5. עליי להתלבש ולטפח את עצמי על מנת לרצות את הבעלים שלי ולספק אותם
6. עליי להיות תמיד כן עם הבעלים שלי, ולתקשר באופן ברור את הצרכים והרצונות, בהנתן אישור מתאים ופנייה ראוייה
7. עליי להבין את עצמי ולהיות כן עם עצמי
8. עליי לעשות כל מה שביכולתי על מנת לרצות את הבעלים שלי, ולהמשיך לחפש באופן תמידי וקבוע דרכים נוספות כדי לעשות זאת
9. כל תמריץ או יתרון מסוים מסופק לי על ידי הבעלים, אני הולך להודות להם ולא לחפש כל גמול או זכות נוספת ללא אישור
10. אם הפרתי את אחד מהחוקים הללו בהתנהגות או אפילו במחשבה עליי לדווח לבעלים שלי ולבקש סליחה
11. אאמץ בלב שלם כל תיקון התנהגותי או עונש פיזי לכל עבירה שבה הנני אשם

חוקים לאדונים / גבירות:

1. בכל עת המעשים שלי יקחו בחשבון את טובת הנשלט שלי, גם אם זה בניגוד לרצונות והצרכים שלי

2. אני תמיד אהיה ברור ואגיד את האמת לנשלט שלי, ותמיד אקח לתשומת לבי לבקשות שלהם, כמו גם צרכים ורצונות

3. עליי לכבד בכל זמן את השימוש במילת הבטחון על ידי הנשלט, לעצור באופן מיידי את הפעילות שהפעילה את מילת הבטחון ולטפל בצרכים הספציפיים של הנשלט בהקשר לשימוש במילת הבטחון.

4. עליי לספק הגנה נאותה על הבריאות של הנשלט שלי. זה כולל פציעה על ידי אנשים אחרים, פציעה שלהם את עצמם, או פציעות ממני באופן אישי, כמו כן כולל גם פגיעה פסיכולוגית ונפשית בנוסף לפגיעה הפיזית.

5. אני אקח את השליטה על הנשלט שלי. זה כולל אבל אינו מוגבל ל:

ניצול הזמן היקר שלי, תשומת הלב שלי, השליטה והאכזריות שלי בכדי לקחת את הנשלט שלי אל מחוץ לאזור הנוחות שלו, ללחוץ ולכופף אותו, למתוח ובזאת לאפשר לו לגדול ולצמוח.

אני לא אלחץ על הנשלט שלי מעבר לנקודת השבירה, עם זאת תמיד אעשה מאמץ לדרבן את הנשלט לצמוח ולגדול. אני תמיד הולך לחבד את הגבולות הקשים שנקבעו על ידי ובשביל הנשלט שלי.

אני אתן ענישה פיזית יחד עם תמריצים ופרסים בהתאם למה שהנשלט הרוויח. אני תמיד אחפש דרכים נוספות בכדי לקחת את השליטה על הנשלט שלי.

6. במקרה והפרתי אחד מהחוקים האלה, לנשלט שלי יש את הזכות לקחת את ההסכמה, לזמן מוגבל או לצמיתות, בכך היא משוחררת מכל אחריות ודרישה לציות לכללים הרשומים מעלה, כמו כן גם מעל הכללים האחרים שנתתי לה.

7. עליי לדאוג למרחב בטוח עבור הנשלט שלי בשביל להיות בתפקיד הנשלט, כו גם בשביל להתאושש לאחר סשן. עליי לדאוג לשלומם הפיזי והנפשי לאחר כל פעילות על מנת שיוכלו לבצע את תפקידם בצורה הטובה ביותר.

מה דעתכם?

אני יודעת שיש שם כמה נקודות שכנראה יעלו את הפיוז אצל כמה מהשולטים פה "מה? לקחת בחשבון את טובת הנשלט על חשבון הצרכים והרצונות שלי?!" כן. אם הרצונות שלכם נמצאים מחוץ לגבולות של הנשלט שלכם, אתם לא הולכים לבצע אותם. בתור שולטים יש לנו אחריות לדאוג לנשלט ולספק לו מרחב בטוח ולכבד את הגבולות הקשים שלו גם אם זה משהו שאנחנו ממש ממש ממש רוצים.

אני חושבת שהרשימות הכלליות פה מעמידות מראה מאוד מעניינת אל מול התפקידים של שולט / נשלט וההסכם ביניהם.

מה אתם חושבים?

~Panel

כמו בכל מערכת יחסים של שליטה, שבה יש מישהו במעמד עבד ומישהי במעמד גבירה צריכים להיות חוקים בסיסיים כתובים וברורים לכל.

את החוקים קבעתי עוד בהתחלה, ואחד מהם היה ברכת בוקר טוב ולילה טוב ברגע שהוא קם ורגע לפני שהוא הולך לישון. האפשרויות היו להתאים את זה לשעות שלי כדי שאתעורר לבוקר טוב או אלך לישון עם לילה טוב, או לשעות שבהן הוא הולך לישון ומתעורר.

בחרתי באפשרות השנייה משתי סיבות: זה מאפשר לי לראות מתי בדיוק הוא הולך לישון ומתי הוא מתעורר, ולכן לעקוב אחרי שעות השינה שלו בצורה יעילה (כי אני יודעת שהן לא סדירות ואנחנו צריכים לעבוד על זה), ומצד שני להיות הדבר האחרון שהוא חושב עליו לפני השינה והראשון שהוא חושב עליו כשהוא מתעורר.

אתמול בגלל סיבות כאלה ואחרות, הוא שכח לשלוח לי בוקר טוב.

אני מכירה את הגור שלי, הוא שנא את עצמו על זה, והוא הרגיש ככישלון לא ראוי, ואני גם יודעת שיש לי את הכח לקחת את הרגשות האלה ממנו. היתה לנו שיחה ארוכה על הצד הזה בו, כמה שהוא פרפקציוניסט, על ההלקאה והשנאה העצמית שלו בכל טעות, על המחשבות שעובדות שעות נוספות ואין לאן לנתב אותן.

יש לי את הכח לקחת ממנו את כל הדברים האלה על ידי עונש פשוט. כל עונש. זה מאפשר לו הרגשה שהוא "שילם" על המעשה שלו ומאפשר לו לשחרר את הרגשות השליליים שרודפים אותו.

אם לא הזכרתי את זה קודם, היחסים שלנו נמצאים בשלט רחוק וזה אומר שרוב הזמן אנחנו וירטואליים בלבד. זה לא עובד לכולם, וממש קשה במיוחד כשהצד הפיזי לא נגיש, אבל זה בהחלט מאתגר את היצירתיות ומאפשר בחינה מדוקדקת של המסירות שלו כלפיי.

העונש שלו כלל שיחת וידאו שבה הוא עומד על הברכיים בפינה במשך 10 דקות, עם אטבי כביסה על הלשון.

מיותר לציין שהוא מעולם לא עשה שיחות וידאו, עם אף אחד, והמצב שבו שמתי אותו מביא אותו רחוק מאוד מאיזור הנוחות שלו. כאב לא היתה המטרה בעונש הזה, אלא להעביר את הזמן במחשבות עם עצמו בידיעה שאני צופה בו, וזה גם פותח גישה לפעילויות נוספות עם וידאו בהמשך הדרך.

אני מאוד גאה בו על הצעדים שהוא עושה אל מחוץ לאיזור הנוחות שלו.

הצד השני של העניין היה הקושי שלי. אני אדם סלחן, ואי אפשר להגיד שאני גבירה אכזרית וסאדיסטית שנהנית לראות אנשים סובלים. לראות אותו מבצע את העונש שלי גרם לי לחוסר נוחות מסויים, ואני לא בטוחה למה. כל כך רציתי לסלוח לו ולהגיד שזה בסדר, וכולם טועים, אבל הוא צריך את העונש הזה, את החינוך. ואני צריכה להתרגל לביצוע של ההוראות שלי, להתרגל לתת אותן, ולהתרגל למעמד.

יחסי שליטה מרחוק, עם מישהו שאין לו ניסיון הם אתגר ממש גדול, אבל אני מוצאת סיפוק גם בדברים הקטנים. הצעדים המהוססים שהוא עושה מחוץ לאזור הנוחות של עצמו מקסימים, וההוקרה וההתמסרות שלו משכרות :)

~Panel

יש צד שלם לשליטה, שלא חשבתי עליו בכלל, או יותר נכון שלא חושבים עליו בכלל כשנמצאים בצד השני - הנשלט.
יש הבדל גדול בין לקחת נשלט מיומן, שניסה דבר או שניים בחייו ומוכן ומזומן לעשות כל מה שאגיד, לבין לאמץ גור כלבלבים קטן ומפוחד שלא עשה דבר מימיו ולאמן אותו.

כמובן שיש יופי בשתי הגישות, ובכנות, לא תמיד לכולם יש כח להדריך מישהו בדרך המפותלת אל עצמו.

אני מהצד שלי מוצאת את התהליך מאוד מספק, לקחת אדם ללא ניסיון כלל, לא בשליטה ולא במין, עם המון מחסומים ותחום נוחות דיי מוגבל ולעזור לו להפתח לאט לאט - כמו סוג של מתנה.

לראות אותו בוטח בי כי אחרי שרכשתי את הבטחון שלי, הוא יודע שלא אתן לו לעשות משהו שיפגע בו, שכל הדברים שאני אומרת לו לעשות הם בעלי משמעות ומטרה (גם אם המטרה היא כי כרגע מתחשק לי ואני רוצה לגרום לו להרגיש שיש לי בעלות עליו), הידיעה שאני מדריכה אותו אל מחוץ לאזור הנוחות שלו אל מקומות חדשים שלא הכיר.

ההרגשה של השייכות שמתעוררת אצלו בשיחות הארוכות שלנו שמובילות אותו אל נבכי הנפש שלו ושם הוא מגלה שהוא מאושר להיות שייך.

עד היום נאסר עליו להשתמש בתואר "שלי" כשהוא מדבר עליי בכל מקום שהוא.

אתמול האיסור הוסר, הוא סיפר עלינו לחברים מאוד טובים שלו, שיתף בחוויה. אין לו הכירות עם אנשים מהסצנה ולמרות שאני חושבת שיעשה לו טוב לדבר עם אנשים באותו ראש, כרגע זה לא דחוף. כן רציתי שישתף את זה עם אדם אחר כי לפעמים ההתבודדות שנבנית בין שולטת לעבד שלה יכולה להרגיש מאוד מאיימת ולעורר שאלות על ניצול גם בלב העבד הכי מסור, במיוחד אם איננו יכול לשתף ולדון על כך עם הסביבה.

אני נוטה לנסות למנוע את הדברים האלה עוד לפני שהם צפים - ולכן ביקשתי ממנו למצא אנשים שאיתם יוכל לדבר ולשתף את הנושא.

הרגע שבו הוא "יצא מהארון" בפני חברים שלו הרגיש לי הרגע הנכון להפוך את אופן הפנייה לאישי יותר, סוג של פרס קטן, כי עכשיו הנוא באמת שלם עם ההחלטה להיות שלי. 

בנוסף לזה החלטתי שהגיע הזמן לבחור לו שם, השם הבדס"מי שלו, שם העבד שהוא, השם שבו אשתמש כשצריך לקרא לעבד הפנימי שלו. אני חושבת שלתת שם שונה מהשם היומיומי יעזור להיכנס למנטליות של סשן. אבל כמו כל שאר הדברים, זה ניסוי ונראה אם אני צודקת. זה בטוח לא יכול להזיק :)

אני מניחה שזה הופך להיות בלוג מסע שלי אל תוך עולם השליטה מהצד השולט.

אני בטוחה שיש אנשים שיקראו בגיחוך ויחשבו שאני לא "שולטת אמיתית" אבל בואו, אין דבר כזה, שליטה מגיעה בדרכים רבות, ולא כל השולטים הגיעו לעולם כמו שהם. 

ואולי יש סיכוי שתיעוד המסע הזה יוכל לעזור לאנשים אחרים שסקרנים לגבי הצד השני, להיות קצת פחות אבודים כי הנה, מישהי עשתה את הדרך הזו.

זה הופך להיות מעניין יותר מיום ליום.

~Panel

אני תוהה אם זה בריא להיכנס ליחסי כח עם חברים, לא בתור חוק כללי אלא בתור שאלה אישית כלפי עצמי.
אני נוטה לקפוץ למים העמוקים, קפיצת ראש, ממקפצה גבוהה במיוחד. דברים שמעניינים, מסקרנים, מגרים את הדמיון שלי נוטים לגרום לאובססיה קלה עד שאני מבינה מה העניין, ואז לרוב הנושא ננטש, או נכנס למגירה של הנושאים שמעניינים אותי ואני אגש אליהם מאוחר יותר.

אבל בדרך כלל זה לא מערב אדם נוסף בכל הסיפור.

ואני לא בטוחה איך אני מתמודדת עם העניין.

אתמול היתה לנו שיחה, סוג של יחסינו לאן. אנחנו חברים, ונישאר חברים, זה לא ישתנה גם אם נבחר להפסיק את יחסי הכח מכל סיבה שהיא. אבל זה היה סוג של צלצול התפכחות מהאובססיה הקלה שאפפה אותי בשבועות האחרונים. 

ההתלהבות פתאום נעלמה, האובססיה נעלמה, האנרגיות המטורפות והסקרנות נעלמו. ואני לא בטוחה מה לעשות עם עצמי עכשיו. אני רוצה להמשיך לחקור אבל כנראה אצתרך למצא את האיזון העדין שדרוש להצלחה של החברות הזאת בדרכים חדשות.

החיים מוזרים, וגם אני.

Panel~

מעולם לא חשבתי שזה הקטע שלי, אף פעם לא נמשכתי לצד השני. ניסיתי והחלטתי שזה לא בשבילי.

ואז הוא הגיע, תמים, צעיר, חדש, העולם עדיין מלהיב אותו בכל קשת הצבעים המסנוורת.

כל מה שהוא רוצה זה להתמסר, לרצות, לספק.

לא חשבתי שאמצא את עצמי בצד השני, לא חשבתי שקיים בעולם אדם שמסוגל להוציא ממני את הצד הזה, ואז הוא הגיע.

הכלבלב שלי, העבד שלי. 

והנה המרוץ לידע, להבנה, ולימוד עצמי החל.

אם החלטתי על הצד השני, אני לא הולכת לצעוד בחושך.

מי ידע?

מי יכל לנחש? 

בטוח שלא אני.

Panel~

לכל אלו ששואלים אותי שוב ושוב איפה אני, ולא מאמינים לי כשאני אומרת שאני בפינלנד.

ואם יש לכם ספק שאני לא רצינית או שאני משקרת מסיבה כלשהי - תעשו את החושבים שלכם עם עצמכם לגבי הסיבה לחוסר הבטחון הזה.

הלכתי למאנצ' של הקהילה הבדס"מית בעיר שלי, בצהרי יום ראשון (כידוע - חופש באירופה) באחד מחמשת הפאבים בעיר.

במפגש היינו בסך הכל כ15 איש, מספר מכובד בהתחשב בעובדה שמספר התושבים בפינלנד כולה נמוך מזה של ישראל.

בחור צעיר, גבוהה וחינני תפס את תומת לבי והמשכנו לפטפט גם לאחר המפגש בפאב.

נדיר למצא אנשים בשכבת הגיל שלי שמתעניינים בנושא כל כך לא נפוץ. הוא הזכיר שיש לו תיק במשקל 20 קילו של ציוד, ואני אמרתי שאשמח לסיור, הוא אמר שבהזדמנות אני מוזמנת לסיור באוסף שלו על קפה-שוקו (למי שלא יודע, קפה + שוקו זה משקה האלים).

המשכנו לפטפט ובסופ"ש בדיוק כשרציתי להחריז שנמאס לי ואני עוברת לשיחה לבבית עם בקבוק הבקרדי שלי שלח הודעה ואמר שאם בא לי אני מוזמנת לקפוץ.

*כאן יהיה כנראה המקום הנכון להגיד שאני לא ממליצה להגיע לבתים של אנשים עם הכירות כל כך שטחית, בתור פגישה ראשונה. אבל מהניסיון שלי - קפיצה למים לפעמים היא דווקא הדבר הנכון לעשות. מה שכן, זה משהו שלא קורה הרבה אצלי, וצריך לעבוד לרוב דיי קשה כדי להרוויח הרגשת בטחון מוחלטת כזאת ממני*

לא נדרשו הרבה שכנועים עד הרגע שבו עליתי על אוטובוס (פלא אירופאי - אוטובוס גם ביום ראשון!) ונחתתי בכניסה לבניין שלו - ניתנו לי הוראות מדוייקות "צלצלי למספר הזה חכי כמה שניות ואז תפתחי את הדלת".

נכנסתי לדירת שני דרים, הוא גר לבד. שיחה על מה עשה השבוע ומה אני עשיתי, על כך שהשמש לא שוקעת פה לעולם, על העבודה שלו ושלי שנושקות במקומות רבים ועל כן יש לנו הרבה במשותף.

הוא הכין לשנינו קפה שוקו - כמו שהבטיח, וכשהתיישבתי בנוחות על הספה בסלון הקטנטן, לבקשתי הביא את התיק עם המשחקים.

"לא צחקת כשאמרת שזה שוקל 20 קילו" אמרתי בקול מופתע באמת ובתמים.

"למה חשבת שצחקתי? רוצה לנסות להרים את זה?"

"אני מאמינה לך!" אמרתי וניסיתי בכל זאת. זה שקל המון.

חזרתי לשבת בנוחות והוא פתח את התיק והתחיל להוציא ציוד שלא יבייש את אלכסנדר גריי (אני צוחקת!)

היה ציוד שממש אהבתי, יש לו אוסף מאוד מכובד של גאגים. מדדתי ספיידר עם ווים לאף והתאהבתי. 

מדדתי גם כמה רתמות לידיים, כמה קולרים ועשיתי רשימה מנטלית לגבי הדברים שאני לחלוטין רוצה באוסף שלי.

הוא הציע שננסה את החבלים, והלכתי אחריו בצייתנות לחדר השינה.

קשירה פשוטה חזה וידיים, הו כמה שהתגעגעתי למגע של החבל על הגוף. בקושי הצלחתי להמשיך לדבר. חבלים.

הוא השאיר אותי עם החבלים והלך לתלות כביסה.

"הייתי עוזרת לך, אבל הידיים שלי קצת עסוקות" אמרתי והוא גיחך, נהנה מהנוף של החזה הקשור שלי.

המשכנו לדבר על בעדפות בקינק, על בחורות, על כמה זה מתסכל להיות דום צעיר בסצנה.

בשלב מסויים הוא התיר את החבלים וחזרנו לשבת ולדבר. השעה היתה כבר 12, בלי לשים לב עפו להן 5 שעות.

נפרדנו לשלום וזזתי לכיוון הבית.

כמה עצוב שאני מרגישה שזו היתה חוויה מיוחדת, בעוד אינטראקציה כזאת היא דבר שצריך להיות הנורמה.

כמה עצוב זה שכשאני נכנסת לכל מקום שבו יש אינטראקציה או רמיזה למיניות, הצד הגברי מפרש אותה בתור אישור לשלוח ידיים ולגעת. לבקש תמונות ולדרוש ציות. 

יותר מפעם אחת נשאלתי על הערב הזה "ומה הוא לא הזרים את זה לשום מקום? לא זרמתם?"

ואני רוצה לדפוק את הראש בקיר ולצעוק - אתם מפספסים את הפואנטה.

אני לא רוצה שתזרימו אותי. אני לא רוצה שתכוונו אותי לשום מקום, שתדרשו, שתרמזו שכל סמיילי עם פה פתוח גורם לכם לחשוב על גרון עמוק.

אני לא בחורה אבודה שמחפשת כיוון. אני אישה עצמאית עם דעה, אני קודם כל אדם. ואם אין בכם את המעט שדרוש כדי לשים את הייצרים שלכם בצד ולפגוש אותי בגובה העיניים, להכיר את האדם שאני לפני שאתם דורשים תמונת מחשוף או מספר טלפון - אתם כנראה לא באמת שווים את הזמן שלי.

בתקווה,

פאנל.

לכל אלו ששואלים אותי שוב ושוב איפה אני, ולא מאמינים לי כשאני אומרת שאני בפינלנד. אני באמת בפינלנד.

אם יש לכם ספק שאני לא רצינית או שאני משקרת מסיבה כלשהי - תעשו את החושבים שלכם עם עצמכם לגבי הסיבה לחוסר הבטחון הזה.

הלכתי למאנצ' של הקהילה הבדס"מית בעיר שלי, בצהרי יום ראשון (כידוע - חופש באירופה) באחד מחמשת הפאבים בעיר.

במפגש היינו בסך הכל כ15 איש, מספר מכובד בהתחשב בעובדה שמספר התושבים בפינלנד כולה נמוך מזה של ישראל.

בחור צעיר, גבוהה וחינני תפס את תומת לבי והמשכנו לפטפט גם לאחר המפגש בפאב.

נדיר למצא אנשים בשכבת הגיל שלי שמתעניינים בנושא כל כך לא נפוץ. הוא הזכיר שיש לו תיק במשקל 20 קילו של ציוד, ואני אמרתי שאשמח לסיור, הוא אמר שבהזדמנות אני מוזמנת לסיור באוסף שלו על קפה-שוקו (למי שלא יודע, קפה + שוקו זה משקה האלים).

המשכנו לפטפט ובסופ"ש בדיוק כשרציתי להחריז שנמאס לי ואני עוברת לשיחה לבבית עם בקבוק הבקרדי שלי שלח הודעה ואמר שאם בא לי אני מוזמנת לקפוץ.

*כאן יהיה כנראה המקום הנכון להגיד שאני לא ממליצה להגיע לבתים של אנשים עם הכירות כל כך שטחית, בתור פגישה ראשונה. אבל מהניסיון שלי - קפיצה למים לפעמים היא דווקא הדבר הנכון לעשות. מה שכן, זה משהו שלא קורה הרבה אצלי, וצריך לעבוד לרוב דיי קשה כדי להרוויח הרגשת בטחון מוחלטת כזאת ממני*

לא נדרשו הרבה שכנועים עד הרגע שבו עליתי על אוטובוס (פלא אירופאי - אוטובוס גם ביום ראשון!) ונחתתי בכניסה לבניין שלו - ניתנו לי הוראות מדוייקות "צלצלי למספר הזה חכי כמה שניות ואז תפתחי את הדלת".

נכנסתי לדירת שני דרים, הוא גר לבד. שיחה על מה עשה השבוע ומה אני עשיתי, על כך שהשמש לא שוקעת פה לעולם, על העבודה שלו ושלי שנושקות במקומות רבים ועל כן יש לנו הרבה במשותף.

הוא הכין לשנינו קפה שוקו - כמו שהבטיח, וכשהתיישבתי בנוחות על הספה בסלון הקטנטן, לבקשתי הביא את התיק עם המשחקים.

"לא צחקת כשאמרת שזה שוקל 20 קילו" אמרתי בקול מופתע באמת ובתמים.

"למה חשבת שצחקתי? רוצה לנסות להרים את זה?"

"אני מאמינה לך!" אמרתי וניסיתי בכל זאת. זה שקל המון.

חזרתי לשבת בנוחות והוא פתח את התיק והתחיל להוציא ציוד שלא יבייש את אלכסנדר גריי (אני צוחקת!)

היה ציוד שממש אהבתי, יש לו אוסף מאוד מכובד של גאגים. מדדתי ספיידר עם ווים לאף והתאהבתי. 

מדדתי גם כמה רתמות לידיים, כמה קולרים ועשיתי רשימה מנטלית לגבי הדברים שאני לחלוטין רוצה באוסף שלי.

הוא הציע שננסה את החבלים, והלכתי אחריו בצייתנות לחדר השינה.

קשירה פשוטה חזה וידיים, הו כמה שהתגעגעתי למגע של החבל על הגוף. בקושי הצלחתי להמשיך לדבר. חבלים.

הוא השאיר אותי עם החבלים והלך לתלות כביסה.

"הייתי עוזרת לך, אבל הידיים שלי קצת עסוקות" אמרתי והוא גיחך, נהנה מהנוף של החזה הקשור שלי.

המשכנו לדבר על בעדפות בקינק, על בחורות, על כמה זה מתסכל להיות דום צעיר בסצנה.

בשלב מסויים הוא התיר את החבלים וחזרנו לשבת ולדבר. השעה היתה כבר 12, בלי לשים לב עפו להן 5 שעות.

נפרדנו לשלום וזזתי לכיוון הבית.

כמה עצוב שאני מרגישה שזו היתה חוויה מיוחדת, בעוד אינטראקציה כזאת היא דבר שצריך להיות הנורמה.

כמה עצוב זה שכשאני נכנסת לכל מקום שבו יש אינטראקציה או רמיזה למיניות, הצד הגברי מפרש אותה בתור אישור לשלוח ידיים ולגעת. לבקש תמונות ולדרוש ציות. 

יותר מפעם אחת נשאלתי על הערב הזה "ומה הוא לא הזרים את זה לשום מקום? לא זרמתם?"

ואני רוצה לדפוק את הראש בקיר ולצעוק - אתם מפספסים את הפואנטה.

אני לא רוצה שתזרימו אותי. אני לא רוצה שתכוונו אותי לשום מקום, שתדרשו, שתרמזו שכל סמיילי עם פה פתוח גורם לכם לחשוב על גרון עמוק.

אני לא בחורה אבודה שמחפשת כיוון. אני אישה עצמאית עם דעה, אני קודם כל אדם. ואם אין בכם את המעט שדרוש כדי לשים את הייצרים שלכם בצד ולפגוש אותי בגובה העיניים, להכיר את האדם שאני לפני שאתם דורשים תמונת מחשוף או מספר טלפון - אתם כנראה לא באמת שווים את הזמן שלי.

בתקווה,

פאנל.

האנשים שיש להם זמן למשחקים, לצעצועים, להנאות אבל טוענים שהם עסוקים מדי בשביל רגשות.

לכו חפשו לעצמכם בובת מין מתנפחת.

היא בטוח לא תתאהב.