עטוף בוורד

האדון שלי לא אוהב שאני מעשנת. האדון בכלל לא אוהב את זה. לא פעם, ולא פעמיים, שילמתי על סיגריה מחיר כבד.  גופי הרגיש את נחת זרועו, השוט שלו טייל על גופי בהצלפות חזקות מצידו, בתוספת גם הטפת מוסר, שזה לא בריא, לא חסכוני, מסריח וכו'.
אני יודעת שזה בכלל לא בריא, וזאת מין סוג של התמכרות.... , ובעיניי להיגמל זה כמו לעבור דרך קיר. ז"א בלתי אפשרי. לחשוב רק ,מה אעשה בלי ה....., מה אעשה בבוקר כשאני שותה את הקפה של הבוקר???
אבל אתמול כשהיינו יחד, ואני כמובן , לא התאפקתי, עישנתי. (לא הייתה לי שום כוונה להרגיז את האדון שלי). קשה לי להילחם עם הסיגריה , אני נכנעת  - חופשי - כמו שנכנעת ומתמסרת לאדון , מתמסרת גם לסיגריה. שוב האדון שאל אותי : "עישנת?" , ותשובתי הייתה בהתאם.  להפתעתי, לא הייתה שום תגובה מצידו, שום עונש, שום "חינוך", רק דממה מוחלטת.
את המילים שבאו אחרי הדממה, אזכור עוד הרבה זמן.  האדון ביקש לברר , במי אני בוחרת - באדון, או בסיגריה.
התנאי להישארותי, כלבונת שלו, אתו,  יותר נכון האולטימטום היה - או אדון, או סיגריה.(למרות שגם הסיגריה בסופו של דבר הפכה "לאדונית שלי" .
אז הפנמתי את המילים , הבנתי את משמעותם, ועכשיו אני בשלבי גמילה שלי, מסיגריה :)))) , כמובן.... כי את האדון שלי, אני לא מוכנה  לאבד, כי לא אוכל לנשום בלעדיו, ובלי נשימה אין חיים. ובלי האדון שלי, איך אוכל להמשיך........ ????