נכתב ופורסם לראשונה באוקטובר 2006
לילה ראשון של חורף (חלק ב`)
ברחובות של תל אביב הלילה יש משהו ממכר, אני באופן כללי תמיד אעדיף קצת טבע וירוק על נוף אורבני, אבל בלילה הזה תל אביב מזכירה לי את הסמטאות של לונדון, אולי בגלל השלוליות הקטנות שניקוות בצידי המדרכה, והאפרוריות שעטפה את העיר לרגע...
אני נהנית ללכת בה, מרימה ביד אחת שמלה שחורה, מחייכת לעצמי שהגיע החורף ואפשר לחזור ללבוש את מלתחת הקטיפה בלי להזיע עד אי קיום כמו קובית קרח שנותרה בכוס גלמודה, סופרת את רגעיה עד קיצה בקיץ הישראלי הרותח...
צעדים קטנים,צליל העקבים הנוקשים על המדרכה הרטובה מתחרה בטיפות הקטנות שנוחתות על הריסים שלי, ושיחה עם מ` שמלווה אותי בפלאפון עד שהגעתי אל דלת המקום.
אין לי מושג מה אני עושה כאן...
הבטחתי לחברה לכתוב משהו לארוע הזה, ועדיין לא ברור לי מה מטרת המפגש חוץ מאולי סוג של הטמעות אל תוך קבוצה מצומצמת בקהילת הBDSM המקומית או לפחות כמה אינדיוידואלים ממנה שמרשים לעצמם להוציא את הראש ולהרים את דגלם מחוץ לכותלי הדאנג`ן השמור והבטוח...
לא הספקתי לכתוב לה, הייתי בטוחה שהערב הזה ביום שלישי, וגם ככה אני לא ממש מאושיות הסצינה מעולם לא חשבתי שBDSM הוא משהו פומבי, אלא יותר אישי... עם כל הכבוד לאקסהביציוניסטים שבנינו.
שלפתי מהמדף את אחת היצירות הקלאסיות לתחום פולין ריאז` סיפורה של O. וכשנכנסתי לדירה הזו לא לפני שמחקתי את הגשם מעל פני, והיטבתי את הליפגלוס, משנסת מותני, ומתיישבת מוקפדת וגאה, אל מול העיניים הבוחנות...
"גם לא חוסנה או אומץ ליבה לא הואילו לה כהוא זה כשהכירה את רנה. בתוך שבוע ידעה את הפחד אך גם את הוודאות, את החרדה אך גם את האושר.
רנה התנפל עליה כפיראט על שבויה, ושביה ערב לה, בפרקי ידיה, בקרסוליה, בכל איבריה ובנבכי גופה ולבה חשה עבותות סמויים, דקים כחוט השערה, איתנים מהכבלים שבני ליליפוט כבלו בהם את גוליבר, עבותות שמאהבה הידק ורופף במבט..."
תהיתי לעצמי כמה מהם מבינים את המושג כמיהה, מתבוננים בי עמוקות, מפשיטים אותי מנטאלית מהמנייארות הגותיות והבי די אס אמיות...
בוחנים את תווי פניי, זה לא יום טוב לעמוד מול קהל, הנשמה שלי צועקת געגוע... והחורף הגיע והוא כרגיל פותח בי דלתות שלא ממהרות להסגר...
"חירותה אבדה לה?, אז אבדה לה חירותה, תודה לאל!!! אבל היא הייתה קלילה, אלה בין עננים, דג במים, אבודה מרוב אושר... כי באותם נימים דקים, אותם כבלים שכולם אחוזים בידו של רנה היו הרשת היחידה שבה עבר מעתה זרם החשמל של חייה..."
בחור נאה לבוש שחור מתבונן בי בשקט מפינת החדר, בניגוד מוחלט לאהבות שלי הוא קרח, ומדוקדק לפרטים. אני משווה לקולי מימד של עוצמה... מונעת ממנו כניסה אל המקדש הפנימי, השברים שבי שאני אוספת כבר הרבה יותר מידי זמן...
"... וזה היה כל כך נכון, שכאשר הרפה רנה מאחיזתו בה - או שהיתה סבורה שהרפה כי נראה נעדר, או התרחק אל מה שנראה ל O כאדישות, או נמנע מלראות אותה או להשיב למכתביה, והיא חשבה שאינו רוצה עוד לראותה, ושלא יאהב אותה או שאינו אוהב אותה יותר - הכל נצמת בקרבה, היא נחנקה.
הדשא השחיר, היום לא היה יום והלילה לא לילה, אלא מנגנוני תופת שהחליפו אור בחושך רק כדי לענותה.(סיפורה של O -פ.ריאז` עמ` 77 )"
שואלת את עצמי מדוע מספר שלם שבו יש אין ספור תאורים מיניים שסביר שהדף היה מסמיק למולם, ולמרות שרוב הנוכחים בחרו בקטעים כאלה ליצג את עצמם בערב הזה..., בחרתי להסביר איך O אוהבת את רנה, איך בי די אס אמ זה לא רק משחקי שליטה, כי אם ביטול עצמי מתוך ערך עצמי, תוך אמון טוטאלי בצד השני וידיעה קוהרנטית שהוא לא יבטל אותך בין אם בגין כבוד והערכה על נתינת השליטה וההתמסרות, ועל אחת כמה וכמה אם יש שם אהבה...
הוא ניגש אלי, מחזיק שתי כוסות יין אדום ומגיש לי אחת, אני מתבוננת בו בשתיקה, וגומעת לכדי טעימה לא יותר... המארחת נדחפת בין שנינו ומציגה בנינו, מחמיאה כמו מארחת טובה לשני הצדדים ומריירת על הבחור בדרך... באצבעות ארוכות משוחות בלק אדום היא מגרשת ממנו שערת חתול סוררת, והוא מתנצל: "זה החתול שלי..." , אני מחייכת בהבנה ומורידה אחת מהבגד שלי, מגישה לו אותה כמחרישת סוד, שלא יאבד את האינדיוידואליזם שלו בגלל הצורך שלה במגע...
הוא צוחק...
אני משאירה אותם ביחד, נפרדת מכולם ויוצאת אל הלילה ... יש לי טרמפ שמחכה לי שני רחובות מכאן, אני מתעקשת ללכת, הלילה הזה גשום ואני אוהבת חורף...
נושמת מלוא ראותיי את האויר הקריר ומבינה שזה רק עיניין של זמן עד שהיא תקרא לי שוב, עד שאני לא אוכל להחזיק מעמד ואסע כדי לנשום אויר אחר... עד שאתן לעצמי לברוח לחורף הנצחי שלי בלונדון...
הערות: הקטע המצוטט מתוך סיפורה של O - פולין ריאז'
חשוב להצהיר שקטע זה הוא אחד מספורים בספר שבאמת עולים בקנה אחד עם התפישה של כותבת הפוסט על עולם הBDSM .
פולין ריאז` הינו שמה הבדוי של כותבת הספר אשר יצא ב1954, שמה האמיתי של הסופרת הינו, דומיניק אורי.
לפני 16 שנים. 26 ביולי 2008 בשעה 2:10
